הוא היה מונח לו סתם כך, על הרצפה במסדרון. אנשים עברו שם אבל רק אני ראיתי אותו, למרות שהייתי באמצע שיחה עם מישהי. כשראיתי אותו כבר לא הקשבתי לה. כאילו עצרתי הכל. התכופפתי להסתכל עליו מקרוב. יצור כל כך יפה, עדין, שברירי וקצר-חיים. והנה הוא, במסדרון האפרורי, ביום אפרורי ומעצבן, לא שייך לחלוטין וקורא לי בקול רם וצלול.

בעדינות, שלחתי את האצבע שלי אל מתחת לרגליו הדקיקות, המדגדגות. הוא לא עף ולא ברח. הכנפיים שלו היו מחוברות אחת לשנייה עדיין. בחלק מרוחק שלי, שמעתי מישהי אומרת שאולי הוא מת. אבל אני הרגשתי את הרגליים שלו זזות על האצבע שלי, ואחרי כמה שניות הוא פשוט התיישב שם. פרפר עם כנפיים סגורות. הסתכלתי עליו מופתעת לחלוטין, עיניים פעורות ואפופת שמחה בלתי ברורה. הוא פשוט ישב שם, על האצבע שלי, עדין וקל-משקל, ולא עשה כלום. רק דיגדג אותי עם הרגליים שלו.

הלכתי לאט אל החלון, עדיין באמצע שיחה בעצם, אבל בעולם אחר לגמרי. עולם שבו הכל נכון, טבעי ושייך לרגע. עולם קסום של אגדות, פיות וציפורים. עולם שבו פרפר יושב לי על האצבע.

החזקתי אותו שם, מחכה לראות מה יקרה. הוא התחיל להזיז את הכנפיים. אמנם היינו באמצע העיר, אבל החלטתי שעדיין עדיף לו להיות בחוץ מאשר בתוך המסדרון המחניק. לאט, בעדינות, הנחתי אותו על אדן החלון. היה נדמה לי שהוא לא רוצה ללכת. אולי היה לו נחמד על האצבע שלי. אבל בסוף הוא התיישב בעדינות על הקיר.

כמה שניות אחר כך, הכנפיים שלו זזו, נפתחו והוא עף, קצת מהוסס, התרחק ונעלם - פרפר צהוב ויפה שיצא לסיבוב המהיר שלו בעולם. יכול להיות שהוא רק בקע כמה דקות לפני כן, אם כי לחלוטין לא ברור לי מה בדיוק הוא עשה במסדרון העבודה שלי, למרות שגלמים לא חסרים אצלנו, באופן עקרוני.

את השיחה המשכתי. היום חזר להיות אפרורי, העולם הקסום נעלם. אבל הצבע הצהוב שלו, הדרך שבה הוא התיישב לי על האצבע ואיך שהוא עף לו לטיול בעיר נשארו כתמונה מבהיקה ביופיה אצלי בראש - פרפר אחד קטן שגרם לי לחייך כמו ילדה קטנה, דלת שנפתחה לי לרגע לעולם הטבע המופלא, עולם שתמיד גורם לי לעמוד משתאה ונפעמת מול היופי, ההדר והקסם שבו.

האצבע שלי עדיין מדגדגת.