צריך להעריך את עוז הרוח של אדם שאומר לך "באמת שמתי לב שכבר מזמן לא כתבת לי מייל", בעוד שעברו 3 חודשים מאז שהוא טרח לענות לי על מייל בפעם האחרונה, שלא לדבר על העובדה שכמעט אף פעם הוא לא יוזם מיילים עצמאית.

אני כמעט כל היום און-ליין. מיילים זו אחת מצורות התקשורת המועדפות עלי, בטח הרבה יותר מתוכנות מסרים מיידיים. אם אני לא שולחת למישהו מיילים כהרגלי, זה לא כי אין לי זמן, אלא כי נמאס לי מהחד-צדדיות שבלשלוח מיילים לאוויר בלי לקבל תשובה מדי פעם.

אבל לאנשים יש אומץ. להגיד לי שאני אגרסיבית ומגעילה ו"תמיד צודקת" זה דבר אחד, אבל להגיד לי שאני "לא סופרת ממטר" את המתלונן, זה מצריך ביצים מנחושת וכנראה גם טמטום מתקדם, במיוחד לאור העובדה שזה בא מהפה של אחד שבחודשים האחרונים היה צמוד לי לאוזן ולמוח כמעט 24 שעות ביממה, לאור גירושים מכוערים במיוחד. אחד שהתחיל להתפרק לי מול העיניים עד שאמרתי לו שייקח את עצמו בידיים, בשלב שכבר לא כל כך שינה לי אם הוא יעשה את זה או לא, כי ידעתי שאין לנו ממש מה לחפש ב-So-Called חברות הזו.

להגיד לי שאני לא נותנת מעצמי, לא רואה אף אחד, זה לא סתם אי צדק. זה לא סתם עוול. זה לא סתם עלבון. זה פשוט להגיד משהו שאין לו שום אחיזה במציאות. כמו להגיד שיגאל עמיר הוא אדם טהור ללא כוונות רעות.

ואולי אני לא תמיד צודקת, אבל בוודאי שהצדק עמי כשאני משערת (או יותר נכון, יודעת) שלאדם שמולי אין מה להגיד. שזו מגננה קלאסית של אחד שפוחד פחד מוות שאני אפתח את כל ספרי החשבונות. כי ברגע שאני מנסה להעלות את השיחה לפסים הגיוניים ובעלי משמעות, ברגע שאני מבקשת דוגמא להתנהגותי המגעילה, אז מתחילים העלבונות, הכינויים והצעקות. וזה מרגיז אותו, כל כך מרגיז אותו, שאני לא נגררת אחריו. שאני לא מוכנה לרדת למקומות הנמוכים האלה. זה מרגיז אותו, כי מסתבר שהוא לא ממש ברמה שלי ולא מסוגל לנהל איתי דיון אינטיליגנטי או בוגר, כי ברגע שקצת קשה - אז נשברים.

למה לא ראיתי את זה עד עכשיו? ראיתי. ויעידו היומנים שלי וגם חלקים מאד מסוימים בבלוג. ראיתי והתכחשתי. כהרגלי בקודש. מי אמר שאני מושלמת? Old habbits die hard. אני רחוקה משלמות מרחק שנות אור. אבל לפחות אני מוכנה להתמודד עם מה שיש. אני מוכנה להעמיד דברים במבחן ובמשפט. זה שזורקים לי האשמות נטולות ביסוס לחלל האוויר לא נחשב. זה גם אחותי הקטנה יודעת לעשות.

לרגע הייתי עצובה כשהשיחה המגעילה הסתיימה בחטף ובעצבים (אולי אני באמת אגרסיבית!). לרגע היו לי דמעות בעיניים. אבל מה שבדרך כלל היה מביא שיטפון, דכאון של כמה ימים, עצבים ונסיונות נואשים ליצור קשר, נגמר בדיוק בזה - כמה דמעות בעיניים ומייל קצר למישהו שאולי אכפת לו.

זה, לבד, הוא הסימן הטוב ביותר שנגמר לי. מתי הוא יבין את זה? בעיה שלו.