מחר יש לי יום הולדת, כמו שרובכם ודאי אינכם יודעים.

מנסיון העבר ואירועי ההווה, אני יודעת שמלבד המשפחה, רוב האנשים מפתחים אמנזיה מתקדמת כשזה מגיע ליום ההולדת שלי, ובשלב כה מתקדם בחיי (28, כן, למי שלא הבין מהכותרת), אני בהחלט כבר לא מתרגשת מזה. המשפט "אם אין אני לי מי לי" אינו נכון רק לאוננות, אלא גם להרבה דברים אחרים. אז ציפיות לברכות ואיחולים מחברים ומכרים - אין. החגיגות, לעומת זאת, נפתחו כבר היום.

ובכן, החגיגות נפתחו בניקיון. נקיון של מערכת יחסים שעבר זמנה, שרק פגעה בי בזמן האחרון וגזלה ממני הכל, החל מכסף וכלה באנרגיות. זה מאד טוב להיות נקיים, שתדעו.

מחרתיים צפוי ערב משפחתי מלא בירה, שאר אלכוהול וג'מבו שרימפס בפאב השכונתי.

היום כבר הספקתי לבקר אצל הספר (המכונה גם "המרוקאי המשוגע, כפרה עליו"), לצעוק עליו, לתת לו לצעוק עלי, לזרוק אצלו כמה מאות שקלים ולצאת כוסית-על-שחבל-לכם-על-הזמן. "את שרופה עלי", הוא הודיע לי בצאתי משם ענייה אך מרוצה. יש משהו בדבריו, הכלב.

מחר אני אמנם עובדת בחלק מהיום, אבל בחלק הפנוי שלו אני כבר אמצא מה לעשות. אולי נסיעה מעניינת בענייני מחשבים, אולי שריפת מזומנים מסיבית בקניון, אולי אפילו יומית אם יהיה לי זמן. הטלפון יהיה פתוח. אמא שלי ואחותי צריכות בוודאי להתקשר. אבא שלי אמור לשלוח פרחים. כל מה שיהיה יותר מזה - תפאדלו. מכל השאר אני באמת לא מצפה לכלום. לא לשיחת טלפון, לא ל-SMS ובטח לא לאיזו מתנה צנועה. ככה זה אנשים. ואני אומרת את זה בלי בעסת-יומולדת, אלא כעובדה. כי ככה זה.

יש לי שערות קטנות על הפרצוף מהתספורת. עוד לא המציאו את הפטנט להוריד את זה?

ומה אאחל לעצמי ליומולדת? אה, זה מחר!!! בל נקדים את המאוחר.