טיול קצר עשינו היום. קפיצה קטנה לגליל התחתון, גבעת מורה ועוד כמה מקומות. עדיין רק חצי ירוק, אין הרבה מים (יותר בוץ מעורבב עם נוזלים בלתי מזוהים) והציפורים מסרבות לשבת בשקט ולהצטלם.

נתתי קצת יותר גז מהמקובל כאשר יש אזרחים בג'יפ וסיימנו די מהר מסלול של כ-50 קילומטר בשבילים נוחים, בלי אתגרים מיוחדים, אם לא מחשיבים את עץ האורן שהחליט להתמוטט כנראה לפני כמה ימים, בדיוק בשביל שבו היינו אמורים לנסוע. הצעתי משור, חשבתי על להביור, ובסוף עשינו אחורה-פנה ומצאנו שביל אחר.

החלטנו ללכת לאכול בנצרת. ובדיאנה, כמובן, למרות שאבא שלי לא הראה התלהבות יתר מהמקום המפורסם. בכלל, הוא טוען (ואני מסכימה) ערבים לא ממש יודעים לבשל. בדיאנה הודיעו לנו (ולעמנואל רוזן שהגיע לשם עם הילדים, שהיו לבושים בחולצות "אולטראס הפועל", למען השם) שעד 16:30 אין מקום. אפילו למסעדה הכי יוקרתית בתל אביב אנחנו לא מחכים שעתיים וחצי, וכך שמנו פעמינו למסעדה אחרת, שנקראת באופן מקורי "אל טאבון".

הלכנו קצת ברגל, והיתה לי תחושה מוזרה שכל רגע אני אראה כרזה המפרסמת את "קראטה קיד". כן, נצרת תקועה חזק באייטיז, אם מבחינת לבוש, אם מבחינת היצע קולינרי ואם מבחינת העובדה שאף אחד לא סיפר לחבר'ה הצעירים עם הב.מ.וו שלנסוע עם הרמקולים פתוחים בפול ווליום ובדיסטורשן זה כל כך המאה שעברה.

(אני מרגישה כמו טור ב"רייטינג", השם ירחם. מייד אני מפסיקה עם זה!)

ובכן, סעדנו את ליבנו בבשר שנצלה יתר על המידה, בלימונדה בטעם אקונומיקה ובקפה חלוש. היינו רעבים אז לא התלוננו. אחר כך הלכנו לחפש משהו מתוק. וכאן, ידידי, טמונה העוצמה האמיתית של נצרת. כי מתוקים, עוגיות ודברים טובים - הם יודעים לעשות ובגדול. מגשים של בקלאווה וכנאפה טסים שם כמו צלחות מעופפות, ומרגע יציאתם מהמטבח עד שעדת הקונים מחסלת אותם, לא עוברות חמש דקות. הריחות נהדרים וסירופ סוכר נשפך כמים ועושה את כל העסק דביק אבל מתוק בצורה משכרת. אבל אני דווקא נשביתי בקסמן של העוגיות.

כל מיני עוגיות שנראות סתמיות, עם אבקת סוכר מלמעלה, ממולאות בתמרים, באגוזים או בשילוב כלשהו של שניהם. משהו בעוגיות האלה עשה לי ממש טוב על הלב היום. משהו היה מאד נכון בעוגיות האלה. אולי העובדה שלא נדף מהן ריח או טעם של בית חרושת, אולי כי הן עשויות בטוב טעם מעודן, ולא בתוקפנות סוכרית לבנה. אולי, וכנראה, מפני שיש בהן משהו שמזכיר לי ילדות מהירה - קינמון, בצק, סולת, תמרים, תבלינים שאני לא יודעת לזהות בשם אבל האף מכיר. טעם ישן, שהספקתי לחוות פעם, מזמן, ורק לרגע. היה בהן משהו מנחם. הרבה יותר מחפיסת שוקולד סתמית.

ישנתי שעה בג'יפ בחזרה הביתה. לא חשבתי על כלום. יש כמה דברים שהסתדרו לי בראש בסוף שבוע. ולפחות שטפתי וניקיתי את החדר, וגם את הראש.