פתאום שמתי לב שלפני כמה ימים מלאו 15 שנה ליומן שלי. הרבה לפני המצאת הבלוג, הרבה לפני שקמתי בבוקר עם מקלדת מחוברת לאצבעות. היומן שלי נולד ומלווה אותי מאז. קראתי בו קצת עכשיו. תקופת הצבא, קצת אחריה. שמות של אנשים שבכלל שכחתי צפו ועלו מול עיניי, אהבות קצרות, סטוץ עם הבוס, הפתעות קטנות, נשיקות אסורות, ימי הולדת עצובים, נסיעות לארה"ב, חול ובוץ ואוהלים של צבא, ועוד המון דברים שהשתיקה יפה להם.

ועוד לפני זה: התקפי שנאה כלפי ההורים (יחי גיל ההתבגרות), קורס צלילה (!!!), BBS, הלפ טופ הראשון, משחקים של שעות בקווסטים ו-DOOM, הסלולרי הראשון ועוד כל כך הרבה דברים בכמה וכמה מחברות עבות.

הכתב השתנה, התפתל, התכווץ, גדל והפך לחיה המופרעת שהוא היום (שעות על מקלדת יקלקלו את היכולת לכתוב יפה בעט. ככה זה). פעמים הוא קטן, מסודר ומוקפד; פעמים הוא גדול ומבולגן, בקושי מבינים מה כתוב, הכל בגלל סערת הרגשות והעצבים. בחלק מהעמודים הדיו דהה וכמעט נעלם, בחלקם זה נראה כאילו רק אתמול כתבתי. שישה או עשרה עמודים שנכתבו ברצף, בשצף-קצף של מחשבות, לעומת Entries של שורה וחצי במקרה הטוב. ימים רצופים של כתיבה לעומת חודשים ארוכים של שקט. אלף ואחד גוונים של עט כחול, אדום, ירוק, שחור - וגם עיפרון. אין תבנית, אין סדר, אין שום דבר קבוע. תחביבים באים והולכים, תחומי עניין מגיעים ונעלמים, אנשים שהיו והלכו. כל כך אני.

כל כך הרבה דברים השתנו, אבל יש כמה שנשארו בדיוק אותו הדבר. מנחם ומטריד בעת ובעונה אחת. אבל אני שם, מציצה אל עצמי מכל דף מקומט, מכל שורה מקושקשת. בודקת כל מיני מחשבות, לפעמים מהססת לומר לעצמי את האמת. חולמת, חושבת, מפנטזת, כועסת, בוכה, צועקת, לבד, ביחד ושוב לבד. רק אני. בלי כל מיני הסחות דעת.

יש דברים שיותר נחמד לשכוח. אבל אני חושב שבסופו של דבר, עדיף לזכור. כי מכל אירוע, מכל חיוך, מכל דמעה, אפשר ללמוד משהו לעתיד, אפשר לקחת משהו, אוצר קטן של ידע וניסיון. יותר נוח לשכוח. יותר חכם לזכור. וגם מה שלא כתבתי, אני יודעת היטב לקרוא בין השורות.

משפט אחד, בכל זאת, שעשע אותי מאד.

מה-2 במרץ, 1995: "נדמה לי שלא ציינתי את העובדה שקיבלתי טלפון סלולרי של 'סלקום'. לא מאד שימושי, נכון".

I rest my case.