רוקחי הסופר-פארם. עם מהולל, יחידי סגולה. מקפידים בקוצו של יוד.

אני שולפת את המרשם, וכבר הרוקחת מסתכלת עלי, משל הייתי כוח צבאי עויין מעיראק. אני מבקשת חבילה של 3 סטים, והיא מתחילה לשלוח יד מתחת לדלפק. אולי יש לה שם רובה ציד. אני נסוגה מעט לאחור, רק ליתר בטחון. היא מסתכלת עלי. מסתכלת על המרשם. עלי. על המרשם. אני מתחילה להיות חסרת סבלנות. היא בודקת את המרשם מכל צדדיו, רק כדי לוודא שאין שם קוד סודי שאומר שאני בעצם לא אמורה לקבל את מה שרשום שם, וסתם בא לי לשרוף 100 שקל, בשביל הכיף שלי.

בסוף היא רואה שהמרשם תקין ואין לה ממש ברירה, אלא לתת לי את מה שאני מבקשת. היא רושמת את תעודת הזהות שלי על המרשם, שולפת חותמת מפלצתית, ומלכלכת לי את המרשם עם עיגול מכוער, שבו כתוב שקיבלתי חבילה של 3. אבל המרשם הוא לכל השנה, מה את מזהמת לי אותו, מה?! לאחר התהליך המייגע, היא נותנת לי חבילת גלולות Gynera. בשלב הזה, אני מתחילה לתהות אם כדאי לי לנסות להשתמש בכרטיס האשראי של אבא שלי, במקום בשלי. היא עוד עלולה להרוג אותי על זה.

גלולות. זה הכל. גלולות! זה מה שביקשתי. לא הירואין, לא מורפיום, אפילו לא ואליום או פרוזאק. גלולות, למען השם. יחי בתי המרקחת הפרטיים. שם לא מעניין אותם אפילו איך קוראים לך. העיקר שתשלם.