אני לא מחשיבה את עצמי לפזרנית מבולבלת שלא יודעת לאן הולך הכסף שלה.

אני גם מודעת לערך הכסף שלי, שמגיע אליי אחרי עבודה קשה ולא מעט מאמץ.

ואני גם יודעת מה קורה עם הכסף שלי, מה מצב חשבון הבנק ומה ההוצאות הצפויות שלי בכל חודש.

מצד שני, אני יכולה להיום מאוד פזרנית, לפנק את עצמי בהדוניזם מושחת - את עצמי, וגם את הקרובים אליי, שמכירים היטב את "נחת זרועי" במתנות ובפינוקים. אני מאלה שמביאים מתנה על כל סיבה, הכי קטנה ומטופשת.

מצד שלישי, אני מרימה גם מטבעות של 10 אגורות ברחוב. הכסף אולי לא מתגלגל על הריצפה, אבל כבר מצאתי הרבה מטבעות בחיי, ופעם אפילו שטר של 50 שקל. כמאמר דודתי היקרה: "מי שלא מרים 10 אגורות, לא שווה 10 אגורות".

וכמאמר אותה דודה, משקל אחד או שניים שמתחשבנים עליהם במסעדה, לא בונים בית.

ומצד רביעי, במהלך הניקיון היסודי שהרבצתי בחדר שלי במהלך השבת, אספתי וספרתי אחד לאחד את כל הכסף הקטן שהיה מפוזר בכמה מוקדים, והגעתי לסכום המדהים של כ-450 שקל, רובו בשקלים בודדים. וזה בלי מטבעות ה-10 אגורות והחצי שקל, שלא היה לי כוח לספור.

איך מגיעים למצב הזה? כסף קטן בכיסים - עודף מפה ומשם - מוצא את עצמו בדרך כלל יוצא מהכיס כשאני מגיעה הביתה, או כשאני מכבסת את המכנסיים, נכנס לקופסת הכסף הקטן ומשמש בעיקר לטיפים לשליחים. העניין הוא שאין הרבה שליחים שמבקרים אצלי בדירה (מעדיפה אוכל ביתי), וככה הצטבר לו הון קטן.

מה אפשר לעשות ב-450 שקל?

אפשר לקנות נגן MP3, או סקייטבורד.

אפשר לקנות כמה פיצות ולהזמין את החבר'ה למסיבה. אפשר גם על האש.

אפשר לאכול ארוחה מפוארת במסעדת יוקרה (כמה חבל שקרן כבר לא קיימת).

אפשר לתרום לצדקה.

אפשר לשלם חשבון חשמל או ארנונה.

ואפשר לא לעשות כלום, ורק לתת להם, לשקלים, לעמוד שם ולחכות להזדמנות שבה הם יוכלו לשמש למטרה טובה - חוץ מטיפים לשליחים.