יש משהו נחמד בלקבל מכתב. אמיתי כזה, לא חשבונות חשמל או דו"חות עירייה. מכתב קטן, מכתב עם בול. בכת יד של מישהו רחוק או קרוב, מישהו שישב וכתב עמוד או שניים (או יותר) במיוחד בשבילי.
כשהייתי בתיכון, היו לי כמה וכמה מתכתבות מטורפות. פרסמתי מודעה לא שפויה במיוחד ב"ראש 1" (כן, קראתי את זה. בשביל הכתבות על נוער שוליים, כמובן), ולהפתעתי אף קיבלתי מכתבים לא מעטים. שמרתי אותם, חלקם מצחיקים אותי עד היום. נחמדה מכולם הייתה רוני (ככה היה השם, בלי שם משפחה, כתובת בתא-דואר עלום), שכתבה לי מכתבים ארוכים וחכמים, על החיים ובכלל. היא הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים, אבל זה לא מנע ממנה ליהנות מהמכתבים ששלחתי בחזרה. כשאני חושבת על צורת הכתב שלי אז (מי חשב על להדפיס מכתבים אז? זה נראה אווילי במדפסת סיכות עם נייר רציף ותוכנת איינשטיין), אני מתמלאת הערצה על כל אלה שישבו וקראו את המכתבים.
כמו שקורה לפעמים, הקשרים האלה נותקו. ולפני זמן מה, פרסמתי מודעה באיזה אתר אינטרנט, שאני מחפשת אנשים להתכתב איתם. חשבתי שנותרתי המשוגעת היחידה בעולם שעוד רוצה לכתוב ולקבל מכתבים. היום מקובלת מאד שיטת ה-ePals, בה מתכתבים באימייל. אני מוצאת את זה לא פרסונלי ואף מדכא. אבל, מסתבר שנותרו עוד כמה משוגעים לדבר. הרבה. עשרות האימיילים שמגיעים אלי כתגובה למודעה, מוכיחים לי שעוד לא אבדה תקוותנו. עוד יש אנשים שעבורם יש משמעות למכתב קטן, מכתב עם בול. אני זוכרת שאפילו התכתבתי עם 2 אסירים לפני כמה שנים, דבר משונה למדי, אם כי מדובר במתכתבים נאמנים מאד. זה לא שיש להם הרבה מה לעשות שם. אני מניחה שזה קצת כמו חיילים...
בכל מקרה, גם ההתכתבויות האלה דעכו, בעיקר כי לא סיננתי ושלחתי מכתבים לכולם. ולא כולם היו מעניינים. הרוב היו אמריקאיות נשואות ומשועממות, עם 2 ילדים וחצי, עקרות בית שאוהבות להחליף מכתביות (בחיי). הרבה נושאים משותפים לא היו לי איתן. נכנסתי ללחץ של מבחנים ועבודה, והפסקתי לכתוב באופן מוחלט. מאד לא נימוסי, אני יודעת. אולי קצת התעייפתי מלכתוב באנגלית לאנשים זרים. אולי התעייפתי בכלל מלשלוח מכתבים. זה עסק קצת מסורבל, אם לומר את האמת... והבולים עולים כסף, רחמנא ליצלן!
אבל, הגעגועים למכתבים חזרו, אז החלטתי לחדש ימי כקדם. כרגיל, נוחתים עלי אימיילים של עקרות בית מוירג'יניה, אבל הפעם אני לפחות יודעת לסנן. או, והנה אחת שגרה באנגליה. אולי אני אשאל אותה איפה כדאי לגור כשאעבור לשם.