"איך היה סוף השבוע?", שאלה אותי איזה אחת בעבודה. "ארוך", עניתי לה, וחסכתי ממנה את ה"מייגע". היא הסתכלה עליי כאילו אני לא שפויה. הטרחתי את עצמי והסברתי לה שישנתי יותר מדי והיא פערה את עיניה עוד יותר. נו, לכו תסבירו לאנשים שגם מנוחה רבה מדי יכולה להיות מזיקה לגוף ולנפש.

כאב ראש צווחני ליווה אותי כל השבת, עקב עשיית-מעט-מדי וצפייה מרובה מדי במסכים מרצדים. הרבה מים לא עזרו. התפתיתי לקחת אקמול אבל ויתרתי על זה.

בין הדברים שמטרידים אותי: העבודה והשקרנים שבה, העבודה  והעצבים שבה, מקום לא טוב שבו נמצא איש שמאוד יקר ללבי, אכילת יתר של פסטרמה (אין כזה דבר! אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה!!!), המצב הכספי המשפחתי וארוחת ערב שיכורה מיין שלא ברור מה יהא בהמשך דרכה, כאבים בברך.

פתרונות שבינתיים עלו כאופציונאליים: להפסיק לדאוג, להיזכר שעם היכולות שלי אני לא תלויה באף אחד בעבודה, לאכול פחות פסטרמה (אהם), לתת כל מה שאפשר לאיש היקר ולנסות להקל (גם אם אני לא יכולה ממש לעזור), לישון פחות ולשתות יותר מים, לא לבנות מגדלים פורחים באוויר על ארוחות ערב עם אנשים שכוונותיהם לא ברורות בעליל (למרות שהיה כיף), קרח לברך, לתופף יותר.

ולא לשבת בבית יותר מדי בסופי שבוע. עדיף להיות בחוץ, בשמש, בג'יפ, על סוסים ובכלל - רק לא להתייבש בבית. אולי אי אפשר למות משעמום, אבל שמעתי שכאב ראש זה לא הכי בריא.