ראשית אני רוצה להודות לענבל. אני לא ממש מכירה אותה, אבל יש לה רשת אלחוטית פרוצה באזור רחוב דב הוז בתל אביב, והיא זו שמאפשרת לי לשתות הפוך על ספסל נידח, ליהנות מהבריזה ולהקליד פוסט.

כתבתי פה לפני כמה פוסטים שהשבועיים האחרונים היו גיהנום מתומצת. לאחר שיחה או שתיים עם מכריי, בעיקר אלה הנהנים מקיומי ככותל מערבי מצוי, הבנתי שלא הייתי היחידה שסבלה. משהו גדול עבר על הרבה אנשים, בעיקר במובן השלילי. יש משהו לא טוב באוויר. וזה לא סירחון פוליטי.

בכל אופן, למרות התחושות הרעות, אולי היום הדברים נפתרו, נפתחו ונרגעו קצת. אפילו קיבלתי טלפון זריז מסופרמן. מדהים איך שהדברים הקטנים יכולים להרגיע. וגם הצוואר התפוס שלי כבר די השתחרר (אם כי שיעור הטניס הממשמש ובא בוודאי לא יועיל לו הרבה).

אז כן, היה רוע בכל מקום, ויש מקומות בהם הרוע והטמטום עדיין ממשיכים להתפשט. כן, אני מדברת עליך, חתיכת גמד מניאק, שירקת במלוא פיך הדוחה לבאר ממנה שתית. אני מקווה שהחבר שלך יתקע לך סכין מאוד חזקה בגב, כמו שהוא עושה לכולם בסוף. מי יודע, אולי עוד תרצה לברוח.

***

הרוע התפשט ועכשיו הוא מתפוגג. המתקפה הבאה עלולה לבוא בכל רגע, אבל אנחנו מוכנים. תמיד מוכנים.

***

יום טוב.