כיתה י"א, ילדים טיפשים. לא מבינים הרבה בחיים, אבל חושבים שהם חכמים גדולים. כמו כל בני הנוער. מדברים פוליטיקה, נאציזם, נהנים משמירה של אנשי בטחון חסונים, צעירים ובטוחים בעצמם. צוחקים על הפולנים ועל הכסף והאוכל המשונים.

אבל מיידנק, המחנה הראשון, השתיק את כולנו, גרם לדמעות אצל רובנו. "זה הריח", אמרנו. והנעליים. כל כך הרבה נעליים מלוכלכות, ערימות אדישות למראה. הצריפים החומים, המכוערים. השקט. האוויר האפור. הקור המקפיא, האירופאי, חסר הרחמים. והריח. "ריח של מוות", אמרנו. אבל זה לא היה ריח של מוות. רק ריח של עובש, אולי. ריחו של הזמן שחלף בשתיקה במשך 50 שנה. במקום שבו שרפו אנשים, אין יותר מה להגיד. זה הריח של השקט האומלל, מרכין הראש, הנכנע. כאן הם היו. כאן רצחו אותם. כאן אנחנו עומדים ויכולים רק להסתכל ולמלמל שטויות כמו "לעולם לא עוד". להסתכל בגאווה על דגל ישראל, ובעיקר - להתגעגע הביתה, למדינה, לבית. ילדים. תמימים.

"אושוויץ", אמרתי, "אושוויץ לא עשה לי כלום". לשם הגענו בסוף המסע. עוד מחנה השמדה. לכאורה, ה-מחנה. אבל כלום. "זה נראה כמו מוזיאון", אמרתי. "הכל מאחורי זכוכיות עם תוויות קטנות, תמונות והסברים". טוב, זה באמת מוזיאון. מה רצית? שישאירו שם קברי אחים חשופים? זה יותר מדי עבור נפשם הרגישה של המדינאים המבקרים שם.

ויש שם דשא ירוק. איפה היה הדשא הזה? באושוויץ או במיידנק? דשא דשן, עבה, ירוק, מרבד ענקי של דשא מרהיב ביופיו, שמתאים יותר לפארק שעשועים מאשר למחנה השמדה. ועורבים מדלגים שם, על הדשא, אדוני המקום, בעלי הדממה והצרחות המעצבנות שלהם. ושתי שאלות קפצו לי לראש: "למה הדשא ירוק ומדושן כל כך, ומה מחפשים שם העורבים אוכלי הנבלות אחרי 50 שנה?".

אין לי תשובות, אבל אין ספק שאת הריח במיידנק אני עוד זוכרת היטב.