אני לא מחשיבה את עצמי כפחדנית גדולה, בלשון המעטה, אבל הלילה אני חושבת שכמעט סיימתי את חיי בעולם הזה מרוב בהלה (היית מת, זבל!).

אני יודעת שהתחיל לרדת גשם בשעות הערב המאוחרות. אני לא יודעת בדיוק מתי, אבל בשלב כלשהו בלילה התחילו רעמים. חזקים. מאוד מאוד חזקים. כל כך חזקים, שהם הצליחו להעיר אותי, הגמורה מעייפות, משינה מאוד עמוקה. בעצם, להעיר זו מילה מאוד עדינה, שכן ככל הנראה הייתי מאוד קרובה להתקף קרדיו-ואסקולרי - מצאתי את עצמי ערה למחצה, מכורבלת בבעתה כאילו מפציצים את הבית ולא ממש מבינה למה התעוררתי מבועתת ככה פתאום.

ואז שמעתי את הרעם השני. טוב שלא התפוצצו לי החלונות, אבל להערכתי זה היה די קרוב. "שקט שיהיה שם", מילמלתי, כולי חלחלה, וחזרתי לישון.

לדעתי אם אני יוצאת עכשיו החוצה, אני מוצאת לפחות שתי ציפורים שנפלו מהעצים מרוב פחד ומתו בטרם עת, ושלושה חתולים עם כמה נשמות פחות. רק העורבים ימשיכו לעשות רעש. עורבים לא מתים.