שנה שלמה של כתיבה. הבלוג הזה חוגג את יום הולדתו הראשון, ומי יודע מה עוד צפוי לו בעתיד. לא מזמן היו חגיגות ה-100,000, אז חשבתי לעצמי שלא צריך לעשות כל מיני סיכומים סטטיסטיים. מי שקורא פה, יודע מה הולך פה. פחות או יותר. הכל בהתאם למה שמתחשק לי באותו רגע.

אני אפילו לא זוכרת למה פתחתי בלוג. אני רק זוכרת במעומעם שקראתי הרבה על כך שבלוגים זה הדבר החם הבא (אני עדיין מחכה להנפקה), והחלטתי לנסות את מזלי. פתחתי בלוג וסגרתי אחרי יום או יומיים. כעבור זמן מה, ברגע שקט בעבודה, החלטתי לנסות בשנית. לא קראתי לבלוג "בטחון בתנועה" בהתחלה. האמת? אני לא זוכרת איך קראתי לו. אבל אחרי כמה ימים (או שבועות, מי יודע) הוא קיבל את שמו הנוכחי, שנשאר איתו ואולי הקנה לו את האופי המשונה שלו. טוב, אני הקניתי לו את האופי המשונה שלו.

העיצוב עבר כמה תהפוכות, וכך גם כמות הכניסות, מקורות הכניסה (היום רוב הכניסות הן מבחוץ, ממנועי חיפוש), כמות הפוסטים והאווירה. אבל... "אני תמיד נשאר אני". הבלוג הזה הוא לגמרי אני. נכון, אני לא חושפת את זהותי הרשמית (וגם אין לי כוונות כאלה), אבל כל מה שכתוב פה קרה באמת, לפעמים בשינויים קלים ולא משמעותיים, רק כדי למנוע חשיפה. מאחר שבימים האחרונים אני עסוקה עם עצמי בשאלות לגבי אמת, כנות, וירטואליה ו"חיים אמיתיים", יותר מכל זמן אחר חשוב לי להגיד את זה - זו אנוכי. כאן אני כמו בחיים, עם כל היתרונות והחסרונות. אז נכון שלא כל מה שקורה לי בחיים נכנס לפה, ונכון שיש פה המון מקום לדברים אחרים כמו אקטואליה, ספורט ותמונות אוויליות, אבל כל אלה מהווים את תחומי העניין וההנאה שלי. מי שקרא פה בקביעות בשנה האחרונה יכול להגיד שהוא מכיר אותי קצת. לא לגמרי (מי בכלל מכיר אותנו לגמרי?), אבל קצת. גם קצת זה טוב.

אז למה "בטחון בתנועה"? דווקא מאחורי זה יש סיבה. זו אמירה של סבתא שלי. תמיד היא היתה אומרת לי: "לא משנה מה את עושה, תמיד שיהיה לך בטחון בתנועה". היא היתה אומרת לי את זה בעיקר כשלשנו בצק ליצירת חלה ליום ששי. התנועות שלי כילדה היו מהוססות, ולא יעילות. והיא היתה אומרת לי "מאתחפיש" (אל תפחדי). בטחון בתנועה - לכי בטוח, אל תהססי, לכי קדימה בכל הכוח. יכול להיות שאת בדרך הלא נכונה, אבל לפחות לכי בה בבטחה. ועם השנים למדתי כמה זה נכון. מי שהולך מהוסס, סופו שיפול. צריך להיזהר, אבל אסור להיזהר יותר מדי. רגליים רועדות לא מביאות לשיווי משקל. ידיים רוטטות מהתרגשות לא מועילות ולא מדייקות. פחדים וחרדות, מחשבות שניות והיסוסים מיותרים מביאים לכך שמרוב חשש לא עושים כלום. אז צריך להיות בטוחים בתנועה. זורמת, נכונה, ישירה, מכוונת, לא מפחדת. זה לא קל, אבל אני משתדלת לעשות את זה. וזו פילוסופיית חיים נהדרת. זה לא אומר שאני מחפשת ריגושים ואדרנלין כל הזמן (לא צנחתי צניחה חופשית ולא עשיתי בנג'י), אבל כשאני עושה משהו - עושה אותו בבטחון. בטחון בתנועה.

ולכל הקוראים, המנויים, המבקרים המזדמנים וכל מי שנכנס לממלכה הקטנה והפרטית שלי - אני מאד אוהבת אורחים. תפדלו. תיהנו, תקראו, תגיבו. אני תמיד שמחה שיש פה תנועה ערה של גולשים. תודה אמיתית לכל אלה שנשארו פה בשנה האחרונה, קראו, הגיבו ופשוט היו פה, בשקט או ברעש. זה נכון שאני כותבת בשביל עצמי, זה נכון שאני לא סופרת תגובות, אבל תמיד נחמד שיש מישהו בסביבה.

חג שמח, יום הולדת שמח, ועד 120 (מיליון כניסות).

ולפינת הנוסטלגיה הקטנה: כך נראה הבלוג שלי ביוני 2003, לפני העיצובים המתקדמים והשינויים שהיו פה. מפחיד.