מכל העקירות הקודמות, אין ספק שעקירתה של שן הבינה האחרונה, כיאה וכיאות לגרנד-פינלה, היתה המרשימה והמסובכת מכולן.

קודם כל, הפעם הקצב (סליחה, הרופא) לא רק חתך בחניכיים ושלף את השן. הפעם הוא נאלץ (כן. נאלץ. ממש) לקדוח בה במרץ, על מנת לפרק אותה לחתיכות. ולמה? כי הזונה צמחה אופקית במקום אנכית, כמו שן נורמלית. אה, אבל אם היא היתה שן נורמלית, לא היו עוקרים אותה, נכון?! והאמת? אם הייתי יודעת מה עלול לקרות מעקירה מזויינת, יש מצב שהייתי נותנת לשיניים האלה להמשיך ולחתוך אותי עד שאמות.

עיטוש פשוט הופך לסכנת חיים. תבינו את זה רק כשיהיו לכם תפרים בפה.

כרגע, חלק ניכר מהפרצוף שלי נראה כאילו מישהו הכניס לי אלת ברזל לפנים, רק בלי הסימנים הכחולים. כשהסתכלתי על עצמי במראה אמש, אמרתי לעצמי: "עוד כמה קילוגרמים, רק תעלי עוד כמה קילוגרמים, וככה ייראה הפרצוף שלך באופן קבוע". אחר כך הלכתי לאכול גלידה.

אם אני אקח עוד כמה כדורי אופטלגין, אני אהפוך לאופציה של טבע.

מעולם לא חשבתי שקרח על הפנים יעשה לי נעים. אבל שיהיה.

ושיט. בניתי על ג'מבו שרימפס היום. שיט, שיט, שיט. אולי בבלנדר.