אני דווקא מאוד נהנית להיות ב-delay של שתי עונות על סידרה משובחת. ככה אני יכולה לראות כמות גדולה של פרקים בבת אחת, כשיש לי זמן וכשאני לא יכולה לשאת יותר את המתח. חוץ מזה, אני early adopter בכל כך הרבה תחומים, שדווקא בתחום הטלוויזיה נחמד לי להיות מחוץ לאופנה ומחוץ לזרם המרכזי.

אחרי שסמולוויל התחילה לדעוך לי מול העיניים, וגם יופיו המהמם של טום וולינג לא הספיק כדי למנוע ממני להירדם (שמישהו כבר יהרוג את לנה הבלתי נסבלת הזו), חיפשתי התמכרות חדשה. ומצאתי את וונטוורת' מילר ו-Prison Break המשובחת. לקח לי קצת זמן להבין למה הסידרה הזו כל כך מוצאת חן בעיני, והאמת היא שעד עכשיו אני לא בטוחה למה היא הצליחה לתפוס אותי ככה.

קודם כל, היא מתוחכמת. אבל לא מתוחכמת מדי. לא X Files. לא מסתורין ומדע בדיוני. טבע אנושי וקונספירציות, בתוספת אלימות של בתי כלא, עיניו החודרות והמדהימות של מילר וגיבור טראגי שנורא קל להתחבר אליו (לינק, האח שנידון למוות) - כל אלה יוצרים הרבה עניין ומשהו להתחבר אליו.

ואחר כך יש את המתח (נא לא לקלקל, עוד לא גמרתי לראות את העונה הראשונה, למרות שאני כבר יודעת שהם כן מצליחים לברוח). למרות התכנון המושלם לכאורה של מייקל, למרות שהוא בשליטה על הכל כל הזמן, יש הרבה יותר מדי אלמנטים במשוואה, וכל התקלות והעיכובים האפשריים מתרחשים שם. ותמיד ברגע האחרון. ותמיד הלחץ הזה, שאולי הסוהר בדיוק יגיע, ואולי מישהו ילשין ואולי הכל ייפול להם על הראש. מתח נקי ומשובח, שלמרות שפה ושם אפשר לזהות בו את השבלונות וקווי הסיפור הצפויים, הוא עושה את העבודה, ועושה אותה טוב.

כל פרק מסתיים ב"מעניין מה יקרה בפרק הבא", ובחלק מהמקרים אף יצאה לי מהפה קריאת התפעלות נוסח "Damn!!!". אני מאוד אצטער כשתיגמר לי העונה הראשונה. נקווה שיש למה לחכות בעונה השנייה.