למה יום, בעצם? ימי עבודה.

הרבה ימים. הרבה שעות. הרבה לחץ. הרבה עצבים. הרבה אנשים שמשנים את דעתם כל 5 דקות.

אז עברתי למשרה מלאה (שלא לדבר על ימי ששי, שבהם אני עובדת אצל אבא שלי), ועכשיו אני פה כל יום. ואולי השבוע הזה התחיל לא רע מבחינה רגשית וחברתית, אבל מקצועית אני מוצאת את עצמי בקריזה תמידית במהלך שעות העבודה שלי. וזה הולך ומחמיר, ואין לי מה לעשות נגד זה כרגע.

אני שונאת את חוסר האונים שבלהיות שכירה במעמד לא-גבוה. אני שונאת שאומרים לי מה לעשות, איך לעשות ומתי. אני חייבת לקחת את עצמי מפה, ובכלל ממעמד השכירות, ולהקים עסק משלי, עם האנשים הנכונים, או אולי אפילו לבד.

ובינתיים, בינתיים אני פה בשביל הכסף. ורק בשבילו. היום חברה שלי אמרה לי שאני "קוטרית בדם". אפשר להתסכל על זה ככה. אפשר גם להגיד שהפרטים הקטנים וההקפדה חשובים לי, אפשר להגיד שאני מתקשה להתמודד עם סמכות מטומטמת, אפשר להגיד שפשוט נמאס לי להיות תחת אנשים אחרים, אפשר להגיד שנמאס לי לעבוד בשביל גרושים. אפשר להגיד הרבה דברים. זה רק עניין של השקפה, שבאה מפיה של בחורה שגרה בווילה ויש לה 2 מכוניות, ושבעלה התפטר מעבודתו משום שנמאס לו לחכות שיעבירו אותם לחו"ל, וזה ששניהם מובטלים לא מזיז להם בגרוש, גם לא כלכלית.

רק זווית ראייה, זה הכל.