RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
 פחד ותיעוב בביוב
נו, ביוב זה לא נושא מלבב איך שלא מסתכלים על זה, אך יש לפעמים רגעים בהם אדם תוהה מה עוד הוא לא יודע על מה שמתרחש לו מתחת למרצפות, ומתחת לאדמה בכלל.
למי שלא קורא פה באופן קבוע (ולמה זה? מהר ללכת לקרוא את כל ה-2,800 פוסטים פלוס פה! מהר!), אציין כי אני גרה בדרום תל אביב. לא באיזו שכונת עוני מפחידה, אבל בכל זאת - דרום תל אביב וכל המשמעויות הנובעות מכך. בסעיף 13 בפוסט המקושר לעיל (מה זאת אומרת לא קראתם?) אני מסבירה כי כאשר גרים בדרום תל אביב, "צריך ללמוד להיות קצת מכל דבר - קצת אינסטלטורים, קצת חשמלאים, קצת טכנאי מחשבים, קצת אנשי מזגנים, קצת שיפוצניקים..." וכו'.
אין ספק שההתמחות הכי משמעותית שלי מאז שהגעתי לדירה הנוכחית, היא אינסטלציה. בעיקר סתימות, כמה הולם (הכניסו בדיחה מפגרת על צינורות, סתימות ונשים כאן). מה לעשות, מדובר בבניין ישן ובצינורות עוד יותר ישנים. ביום השני לשהותי בדירה, לפני כשנה ומחצה, החליפו את כל הצנרת של הבניין, או משהו כזה. זה היה הצ'ק הראשון שכתבתי לפקודת ועד הבית, והוא גם לא היה האחרון.
על כל פנים, מדי פעם יש פה איזה סתימה. ככה, המים של המקלחת לא יורדים טוב, יש ריח מוזר מהשירותים (ולא מהסיבות הברורות) או שסתם יש באוויר תחושה כללית שעוד שנייה כל הצינורות בבניין הולכים להתפוצץ.
שלשום היה זה הכיור באמבטיה שהחליט להיות כוכב הערב. לתומי, הלכתי לשטוף ידיים ולשים קרם לחות, ולחרדתי גיליתי שיש בכיור מים עוד מהצהריים. נועזת וחסרת פחד כהרגלי, שלפתי את הנשק האולטימטיבי - סנו אינסטלטור. כבר חודשים שאני משתמשת בחומר הרעיל וחסר התועלת הזה. לתומי חשבתי שהסודה הקאוסטית אכן ממיסה כל לכלוך תועה, אבל האמת המחרידה היא שגם לחומר שאיכל את עורם של המג"בניקים בפינוי ההתנחלויות לא היה סיכוי בפני מה שהיה בצינורות הביוב של הדירה שלי. והאמת הקצת פחות מחרידה, היא שהחומר הזה משאיר משקעי אבן עצומים בצינורות - ולמעשה עושה יותר נזק מתועלת.
To make a long story even longer - שפכתי קצת מהחומר המופלא לכיור, פתחתי קצת את המים, חיכיתי קצת והייתי בטוח שבזה ייגמר הסיפור. המים חשבו אחרת, וכמו כל כוסית מצויה, פשוט סירבו לרדת.
אבל אני, אינסטלטורית מומחית שכמוני, לא אתן לבעיה כה פעוטה לגבור עליי. הו, לא. השעה אמנם היתה עשר וחצי בלילה, אבל איזה עיסוק יכול להתעלות על פתיחת הסיפון של הכיור, הוצאת הכוסית וכל הגומיות והשמעת קולות גועל? הרי אין תענוג שמשתווה לזה.
"טוב", אמרתי לעצמי, ומייד כמובן התחצפתי ועניתי "מה טוב??? זה נראה לך טוב פה כל העסק הזה"?
"טוב", ניסיתי שוב, "קצת להוציא שערות ולכלוך, והמים יירדו כמו כלום".
ובכן, שערות לא היו שם. היו משקעים של סנו אינסטלטור וחול שחור כזה, שאותם שפכתי החוצה די בקלות. ועדיין, המים מסרבים למסור את נשמתם לביוב. פותחת שוב את כל העסק, מכניסה חוטי ברזל לצנרת ומתחילה להבין שיש לנו בעיה. כי מה שיוצא משם, לא דומה לשערות, ללכלוך, לחול או אפילו למנקי אוזניים.
אני לא אדם סטרילי במיוחד, ודי בלגניסטית, אבל על ניקיון אני די מקפידה. אני לא זורקת דברים לכיור ואני משתדלת שלא יגיעו שערות למקומות שבהן הן לא צריכות להיות. אני גם לא נגעלת בקלות, אבל הדברים שיצאו מהצינור היו בהחלט מפחידים, ובעיקר דומים באופן חשוד לאצות. כן, אצות חומות, ריריות ושעירות, שמשפריצות נוזל חום עכור ומזעזע כשמושכים אותן החוצה. בעודי נאבקת ברפלקס ההקאה, המשכתי להוציא עוד ועוד מהגועל נפש. בשלב מסוים לא יצא יותר והנחתי, ברוב טיפשותי, שהפעם כבר המים יגיעו עד נפש. או לפחות עד הביוב.
המים, באופן לא מפתיע, סירבו להתרגש ממאמצי העקרים ומצמרמורות החלחלה שטיילו במעלה ומורד גופי. השעה כבר היתה קרובה לחצות והחלטתי שלמחרת אבקש את עזרתם של בעלי מקצוע, שבטח גם יקרעו לי את צורה באמצעות חשבונית עבה ורחבה במיוחד.
אז כמובן שהתקשרתי לאבא שלי. רציתי רק לבקש מספר טלפון של אינסטלטור ידידותי למשתמש, אבל אבא שלי החליט שלפני שאנחנו מעלים עולה לאיזה שרברב עם חריץ, הוא ינסה לפתוח את הסתימה בעצמו.
המים לא התרגשו מהאיום, ונשארו בכיור עד שאבא שלי הגיע, מצויד בחוטי ברזל אימתניים. תוך כמה דקות הכיור היה מפורק, וכל פתחי הביוב פתוחים. בהתחלה חוטי הברזל הוציאו רק קצת לכלוכים סטנדרטיים, ואני הסברתי לאבא שלי שזה בטח לא יכול להיות מה שגורם לסתימה. חפירות עמוקות יותר, שמשום מה הוא החליט לעשות בידיים חשופות, השם ירחם, התחילו להוציא את האצות מהיום הקודם. רק בכמויות גדולות הרבה יותר, ועם הרבה יותר השפרצות.
אבל האימה, הו, האימה, עוד חיכתה במעמקים האפלוליים של הביוב הדירתי. אחרי כמה סיבובי אצות, התחילה לבצבץ החוצה הבעיה האמיתית. בהתחלה חשבנו שאלה חבלים או חוטים, אבל עוד כמה משיכות גילו את האמת המפחידה באמת - איכשהו, איפשהו בצינורות הביוב מתחת לדירה שלי, צומחים שורשים. ולא שורשים נחמדים כאלה כמו שמכניסים למרק, וגם לא שורשים עם עלים ירוקים וסימפטיים. לא, חברים. היו אלה שורשים חומים, ריריים, מוטציוניים וארוכים בצורות מזעזעות. מהרגע שהתחלתם למשוך אותם, הם לא הפסיקו לצאת. עוד ועוד שורש, ארוך, מטונף והזוי, כזה שנראה ישר מהנוסע השמיני ופלישת חוטפי הגופות גם יחד.
אבא שלי (בידיים חשופות, אני מזכירה) משך את הגועל-נפש בשיא האדישות, קיפל וגילגל והגיש לי אותו. ואני, בת בלי חת, עטויה בכפפות ומזועזעת עד עמקי נשמתי, הגבתי כמו גיבורה אמיתית וצרחתי עליו בבעתה: "מה אתה נותן לי את זה?! תזרוק את זה מפה לפני שזה נושך אותי!!!".
עוד כמה וכמה שורשים יצאו מפתחי הביוב, ובעיני רוחי כבר ראיתי אותם מתעוררים לחיים בלילה, מטפסים החוצה מהביוב, מתלפפים סביב החלונות והמשקופים, וחונקים אותי בשנתי. עם הפוך.
בשלב זה, המקלחת שלי נראתה כמו שדה קרב בוצי ומזוהם. למרות שלא ממש נגעתי בכלום (בעוד אבא שלי מלגלג על הסטריליות הבלתי מובנת שלי, שהרי הוא רגיל לבת חי"רניקית שאוהבת לישון בחול), הרגשתי את הסחי זוחל על בשרי.
אחרי כמה שעות של עבודה קשה (כלומר, שעות בהן אבא שלי חופר בביוב ואני עושה קולות של כוסית ואומרת "איכס" כל 5 שניות), נראה היה שהבעיה נפתרה באופן זמני. דוד שלי, בסיוע טלפוני מרחוק, המליץ לשפוך סולר לביוב כדי לחסל את שאריות המוטציות, אם יש כאלה. אני די בטוחה שסולר לא יעזור. אולי אמוניום ניטרט ומאיץ. או חומצה גופריתית. או ציאניד. או לעבור דירה, כי ברור ששורשים כאלה זה לא טבעי ולא נורמלי. בטח יש לי בית קברות אינדיאני מתחת לבית. מה אתם יודעים, אולי בקרוב אעלם ואתחיל לדבר אליכם מהטלוויזיה, ורק אישה קטנה עם קול מצחיק תצליח להוציא אותי (לילדים שלא הבינו: קוראים לסרט פולטרגייסט. לכו לראות, רצוי בלילה).
כמויות האקונומיקה וחומרי הניקוי ששפכתי במקלחת ועל עצמי אחרי החוויה, יכולות בטח לזהם כפר שלם באמזונס. מה שכן, כרגע המים זורמים בקלות. הבעיה, לפחות בינתיים, נפתרה, ולא הייתי צריכה להוציא שקל מהכיס, תודות לאבא שלי, האינסטלטור החובב.
אבל, אתם יודעים איך זה. הם שם. הם צומחים לנו מתחת לרגליים, בלי שנרגיש. אתם לא יודעים באמת מה יש לכם בביוב, חוץ מפיפי וקקי. הם מחכים שנהיה שאננים ונשכח. היום זה שורשים, מחר זה ג'וקים, מחרתיים כולנו זומבים שאוכלים אחד את השני וצורחים בטונים גבוהים.
They're Heeeeeeeeeeeeeeeeeeere...
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
