| |
נוגעת, טועמת, הולכת... הכל מהכל - סיפורים מוזרים, תמונות מצחיקות, אינטרנט, ספורט (בעיקר טניס), הומור עוקצני ככל האפשר, מחשבים, סרטוני וידיאו וכל מה שכיף ומעניין ברשת ואצלי
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
 כל הדרכים מובילות לנירוונה
כל מי שמצפה לפוסט רוחני, מוטב לו כי ישא רגליו ויימלט. פה זה לא הודו.
אולי אפשר לומר שהדיון במוזיקה הוא רוחני, אבל אני מעדיפה שלא לחפש הסברים ומשמעויות בשמים.
לפני כמה ימים קניתי נגן MP3 חדש ואוזניות סופר-משובחות של קריאייטיב, שעלו כמו הנגן, אבל בשביל הבס שהן מחדירות לאוזניים ולעצמות - שוות כל שקל. עד היום לא הצלחתי למצוא נגן שייתן לי חווית שמיעה סבירה - או שהווליום היה נמוך מדי, או שהבסים לא היו קיימים או שכל הסאונד נשמע שטוח ועייף. מה לעשות, אוזן בררנית יש לי - וזה למרות שאני מזן המתופפים.
הפעם הצליחה הקנייה, והתיישבתי בהנאה לעבוד עם צמד אוזניות באוזניים. נכון, אפשר גם ברמקולים של המחשב, אבל האוזניות נותנות חוויה שלמה יותר, ואלה הספציפיות בכלל שידרגו לי את ההאזנה.
אחרי קצת Drum & Bass ומאבקים בוורדפרס ובכמה מפלצות ב-Kongregate (אפילו אל תשאלו), הגענו לתיקיית נירוונה. יותר נכון - לאלבום Nevermind, שאותו אפילו יש לי על דיסק מקורי אמיתי כזה, מהזן שקונים בחנות. כולו שרוט וקופצני. מזל שיש MP3 שאינו נשרט.
איכשהו, אני תמיד חוזרת לדיסק הזה. גם אחרי המון שמיעות לאורך הרבה שנים - לא נמאס לי ממנו. את In Bloom אני יכולה לשמוע 3 פעמים רצוף ולא להשתעמם. בלי להבין באופן מלא את כל המילים של קורט (תהא נשמתו מנוחתה עדן), מה שבדרך כלל מפריע לי מאוד בשירים, אני מסוגלת ליהנות מהעוצמות, מהחספוס, מהכאב ומהתסכול שממלאים כל ביט בשירים האלה. זו לא רק נוסטלגיה. האמת היא, שבתיכון שמעתי אותו הרבה פחות. הייתי עסוקה בניסויים אוונגרדיים נוסח אנתרקס ונוער שוליים, מוצרט וקוקוטו טווינס. דווקא בשנים האחרונות הדיסק הזה זוכה אצלי לעדנה. אפילו מ-Blackalicious ומ-Rage against the Machine נמאס לי יותר מהר - וגם הם אמנים משובחים בעיני.
אין לי ממש הסברים. נראה לי שבמוזיקה לא תמיד צריך לחפש אותם. נירוונה עשו רוק אלטרנטיבי מדהים. סיאטל סאונד אמיתי. Nevermind הוא דיסק מעולה. יש בו משהו שתופס, שאוחז, שלא משחרר. אדישות מעורבת בזעם. שורות קלאסיות שלכל אחד מתחשק להגיד לפעמים. כיף לנגן את השירים האלה בתופים (כן, אני יודעת שדייב גרוהל לא נחשב מתופף על) והכי כיף פשוט לשמוע אותם (ואולי לנגן באיזה אייר-גיטר ברקע).
הרבה דיסקים שוכבים אצלי בארונות. שרוטים, זנוחים, משעממים. הרבה קבצי MP3 עברו, נמחקו, ננטשו.
לנירוונה אני כל הזמן חוזרת. למה? כנראה שזה לא באמת חשוב. העיקר שחוזרים. כל הדרכים מובילות לנירוונה. וכל ההסברים מובילים ל-Well, whatever, never mind.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
