טאמבלר שנקרא "טבעונים שמדכאים אותי", מסתלבט על טבעונים באמצעות תמונות האוכל שהם מפיצים ברשתות חברתיות.

הטאמבלר הזה משובץ בחן במשפטים כמו "הידעתם? 'סייטן' ברומנית זה קקי" ו-"תחזיקו חזק! עכשיו תקיאו", כתגובה לתמונות של מאכלים טבעוניים כעורים ומוזרים שאנשים מעלים לפייסבוק וכו'.

בקיצור, בידור.

שלא תבינו אותי לא נכון - אני בעד אוכל. אני בעד ג'אנק פוד. אני גם בעד ארוחות שחיתות והתחזרויות חסרות רסן לפעמים. באמת, זה כיף.

אבל זה?

זה... פשוט גועל נפש מזוקק.

הכותרת אולי נשמעת קצת מלודרמטית, אבל בשבילנו אכן מדובר באירוע מכונן. "עמירם", הפאב הקבוע שלנו ובכלל אחד המקומות האהובים עלינו, עומד להיסגר בסוף השנה, והפעם לתמיד.

פאבים ומסעדות נסגרים בתל אביב בכל שנייה נתונה, כך שזה אולי לא נשמע כמו משהו ששווה לכתוב עליו, אבל הפרופורציה מתחילה להיראות קצת אחרת, כשמבינים ש"עמירם" היה קיים כ-30 שנה. המילה "מוסד" לא מספיקה כדי לתאר את המקום, שלמרות שהתקיים עשרות שנים בפינה די קטנה בתל אביב, אין הרבה אנשים שמכירים אותו - בטח לא באופן אינטימי כמו המשפחה שלי.

"עמירם" הוא מקום של בירה ואוכל מהזן המשובח ביותר. זהו ביתה של מנת השרימפס הטובה ביותר ביקום הידוע לאנושות, גינס במזיגה מקצועית שאין בהרבה מקומות, אווירה נעימה ושקטה שמאפשרת גם לשוחח בין לגימה לביס מושחת, ותחושה של מקום שאף פעם לא נופל ברמתו. לא משנה כמה פעמים היינו, באיזו סיטואציה ומה אכלנו או שתינו - מ"עמירם" מעולם לא יצאנו מאוכזבים.

מן מקום שהקסם שורה עליו, "עמירם". קסם מהזן המוזר. קסם מהזן שמסתיר אותו מעיני המתבונן הרגיל. אנשים עוברים בפינה שמול אוסישקין (ז"ל) כל החיים שלהם, ולא שמו לב שיש שם פאב. אנשים יודעים איפה המקום, אבל אומרים "יש שם משהו בכלל?!". לא סתם משהו - פאב מהזן המשובח ביותר, שקיים כבר 30 שנה. ליחידי הסגולה הבודדים שהזמנתי לשם, הייתי צריכה להסביר לרוב כמה פעמים איך להגיע, כי רובם סרבו לעכל שאכן קיים מוסד קולינרי בפינה הזו.

רק יחידי סגולה הוזמנו, לא כי רציתי לשמור את "עמירם" בסוד, אלא כי לא כל אחד יכול להעריך את המתקבל שם. לא זול ב"עמירם". לא זול בכלל, ואפילו די יקר. אפשר לצאת משם בקלות ב-150 ש"ח לאדם, ואפילו יותר - אלה מחירים של מסעדות די יקרות בתל אביב, אם כי "עמירם" לוקח את רובן ככולן בסיבוב מבחינת תמורה-עבור-כסף וכיף באופן כללי. וניסינו. תאמינו לי שניסינו. דגמנו לא מעט מהמסעדות הכי נחשבות ויקרות בארץ - ותמיד חזרנו ל"עמירם", כשאנו מעריכים אפילו יותר את החוויה.

"עמירם" אולי נראה כמו איזה פאב קטן שהזמן שכח, עם פרסומות הרטרו לגינס שמצפות את כל הקירות, אבל ההקפדה על כל הפרטים הקטנים והגדולים - ממזיגת הבירה ועד איכות פירות הים והבצל הירוק - היא זו שעושה את המקום הזה למיוחד ומשובח להפליא. לא רק הבירה והאוכל, אלא גם הבעלים - עמירם ונורית - מארחים ואנשים נהדרים, שתמיד כיף לשבת איתם, לשתות, לדבר ולהחליף חוויות.

לא צריך אירועים מיוחדים כדי ליהנות ב"עמירם", אבל בכל זאת את כל ימי ההולדת שלי בשנים האחרונות (ועוד שלל מאורעות אחרים) חגגנו שם. וגם השנה, באיחור קל של כמה ימים, חגגנו את יום הולדתי ה-33 במקום - וככל הנראה גם את סעודתנו האחרונה בפאב שאנחנו כה אוהבים.

אני לא ממש צריכה את התמונות כדי לזכור את הצבעים, הריחות והטעמים של המנות הנהדרות, אבל בכל זאת הקפדתי לצלם כמה ממנות הדגל האהובות עלינו במיוחד - פלטת הירקות, המטוגנים ומנת הג'מבו שרימפס שאין כמוה בעולם. היה גם דג מלוח, אבל לא הספקתי לצלם אותו, ועקבותיו לא נודעו עד היום. תעלומה של ממש.

בצער רב התחלנו לחפש מקום אחר שישמש אותנו כפאב ברירת המחדל שלנו, אבל אנחנו יודעים שהסיכויים למצוא מקום כזה הם קלושים. זה לא מספיק למכור אוכל שעשוי מחומרי גלם יקרים, זה לא מספיק לדעת לבשל, זה לא מספיק לדעת למזוג בירה. צריך לדעת לעשות את הכל ביחד, וגם זה לא מספיק - צריך את האקסטרה, התוספת המיוחדת שהופכת מקום לכזה שתמיד רוצים לחזור אליו. אז נמשיך לחפש, אבל יש סיכוי טוב שלא נמצא. אחרי הכל, "עמירם" יש פאב אחד.