1. ככל שגבר כותב טוב יותר, כך גוברים הסיכויים שהוא הומו.
2. נשים כותבות טוב יותר מגברים, בייחוד כשמדובר בבלוגים, לכן אין לך מה לצפות לדיאלוג פורה עם בלוגר.
3. בלוגר שמחמיא לך קצת יותר מדי - רוצה בעצם לזיין אותך.
4. בלוגר שקוטל אותך - רוצה בעצם לזיין אותך ויודע שאין לו סיכוי.
5. אם בבלוג יש תמונה באקסטרים קלוז-אפ על העין שלו, כנראה שאין לו משהו אחר להראות.
6. זה שבלוגר כתב מדריך למוצצת, לא באמת אומר שמישהי אי פעם מצצה לו.
7. אם את כותבת על סקס, יחשבו שאת זונה, ובהתאם - ינסו להיכנס לך לתחתונים.
8. אם את לא כותבת על סקס, ירחמו עלייך כרווקה מזדקנת ואומללה, ובהתאם - ינסו להיכנס לך לתחתונים.
9. היזהרי ממיילים חנפניים מדי של מעריצים - הם לא קראו את הבלוג שלך, הם מנסים להיכנס לך לתחתונים.
10. אם תשימי תמונה שלך בבגד ים בבלוג, יגידו שאת פרוצה, חופשייה מדי ומכוערת.
11. אם לא תשימי תמונה שלך בבגד ים בבלוג, יגידו שאת סנובית, שמרנית מדי ומכוערת.
12. אם הרקע של הבלוג שלו שחור והטקסט אדום, הוא מנסה להיראות גותי ומגניב - אבל הוא בעצם הומו.
13. אם הבלוג שלו בצבעים פסטלים, ויש לו תמונות של הלו קיטי, הוא מנסה להיראות רגיש ועדין - אבל הוא בעצם הומו.
14. אם תזדייני עם בלוגר ותכתבי על זה - יגידו עלייך שאת זונה.
15. אם תזדייני עם בלוגר ולא תכתבי על זה - הוא יגיד עלייך שאת זונה.
16. למה רק 16 סעיפים לעומת 32? כי נשים מבינות מה שמסבירים להן בחצי הזמן.

ברגעים אלה ממש הבלוג מתקדם לעבר הכניסה ה-500 אלף שלו. אני מניחה שעד שיעלה הפוסט ועד שייכנסו כמה אנשים, הקאונטר כבר יגיע לקו החצי מיליון.

זה לקח בסך הכל שלוש שנים ומחצה, ועוד עודף. אחרי ה-200 אלף כבר הפסקתי לעשות חגיגות. הייתי הבלוג הראשון בישרא שהגיע ל-100 אלף, אבל תהילת עולם חולפת עם הזמן. עכשיו אני לא בברנז'ה, אני לא כותבת 10 פוסטים בכל יום (היו ימים, בחיי), ואני לא מאוד מוטרדת מכמות הכניסות והתגובות. אחזור על עצמי בצורה משעממת וחסרת מעוף - הבלוג שלי הוא בשבילי.

אז מה יש לי להגיד לכבוד המאורע המרגש? קודם כל, קר!!!

וחוץ מזה, חצי מיליון פראיירים הקליקו ונכנסו לבית המשוגעים הקטן והווירטואלי שלי. הישג מרשים לכל הדיעות. רובם עדיין מחפשים ציצים וציצי ופמלה אנדרסון, וכל מיני שילובים שונים. חלקם המרשים מנויים (150 פסיכים לא טועים?) וחלקם התחילו להגיע בזמן האחרון מכל מיני אגרגטורים של RSS וכאלה, שצומחים פה כמו אתרי אינטרנט בתקופת הבועה.

אני אוהבת לכתוב, ולמרות מכשולים לא קטנים בדרך, וכמה אנשים שחושבים שאכפת לי מה הם חושבים עליי (מה המצב, זבל?), נשארתי במקומי. נכון שאני מפוזרת על פני הבלוגוספירה העולמית בכל מיני צורות (אל תרוצו לחפש, לא תמצאו), אבל "בטחון בתנועה" הוא עדיין הבלוג המרכזי והגדול שלי, בו אני נהנית לרכז את שלל השטויות והקשקושים שעולים לי בראש ובמנועי החיפוש באינטרנט.

עוד אציין שקר מאוד ושיש מצב שקפאו לי הפטמות. אני אבדוק אחר כך.

אז, שוב, תודה גדולה לכל הנכנסים, הקוראים, המגיבים, המנויים והמטיילים האקראיים. מי יודע, אולי נתראה גם בחגיגות המיליון?

אפצח ואומר שמדובר בשערורייה - שכחתי את יום ההולדת של הבלוג!

זה רק מעיד על העובדה שאני מציינת שוב ושוב, למכרי, מוקירי ושונאי - אין לי זמן.

כלומר, יש לי זמן, אבל הוא מנוצל לטובת דברים מסוימים, וישנם דברים שבשל כך נדחקים מעט הצידה.

ובכן, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וכל הקלישאות. חשבתי מה לכתוב הפעם, והסתכלתי קצת אחורה על השנה האחרונה, שאין ספק שהתאפיינה בתהפוכות, דרמות, מריבות קשות ומאורעות משמחים שהיו להם השפעה גדולה במיוחד על החיים שלי. קוראי הבלוג הנאמנים (ואני מופתעת בכל פעם מחדש לגלות כמה כאלה יש, שקטים ורועשים) בוודאי תוהים מדוע לא זכו לפירוט נמרץ של שלל האירועים.

ההסבר כבר ידוע - יש פה יותר מדי עיניים בלתי רצויות, ולא נוח לי עם זה. מצד שני, זה לא מונע ממני לכתוב באופן כללי, ואיכשהו מצאתי את שביל הזהב - להמשיך עם הבלוג מצד אחד, ולא לגרום לעצמי נזקים מצד שני. גם בשנים קודמות, עוד בתוך האנונימיות העמוקה, לא כתבתי הכל ולא חשפתי את הדברים האינטימיים באמת בחיי (ויש כאלה, מעבר לתמונות המצחיקות).

זה לא אומר שהבלוג הזה לא משקף אותי. להיפך. בניגוד להרבה פרסונות וירטואליות, אני דווקא בבלוג הזה בדיוק כמו שאני בחיים - רעשנית, מתעניינת בנושאים רבים, מלאת אנרגיה ולא חוששת להגיד מה שאני חושבת. אתם רואים אותי פה כמו שאני, אולי לא ב-100% דיוק, אולי לא ברזולוציה הכי גבוהה שיש, אבל זו אני. בהחלט אני.

כשאני שואלת את עצמי את השאלה המעמיקה "מה זה בלוג בשבילי?", אני מצליחה באופן מפתיע לענות עליה די בקלות - בשבילי הבלוג הוא Scrap Book דיגיטלי ונוח להפליא, שלא מצריך מספריים ודבק, ויש לי גישה אליו כמעט מכל מקום. אני אוספת פה חתיכות - מהחיים שלי, מהחיים של אחרים, מהאינטרנט, מעולם ההומור ומעולם האקטואליה, ומפתיע עד כמה נחמד לי לפעמים לשבת ולהסתכל אחורה, לקרוא ולראות מה שכתבתי והדבקתי.

אני מודה, הבלוג שלי הוא אגואיסטי כמעט לחלוטין - הוא אני, שלי, בשבילי. לכן, תמיד מפתיעה אותי מחדש העובדה שיש כ-140 איש שמוכנים לקבל עדכונים קבועים של הבלוג, וכמה מאות קוראים ביום - תלוי כמובן בתדירות העדכונים. זו עוד הזדמנות, באמת, להגיד תודה מכל הלב, לקוראים המגיבים, לקוראים השקטים, לאלה ששולחים מייל "הבלוג שלך מגניב" ולכל מי שמשתתף איתי, ולו לרגע, בחוויה הזו.

וזו אכן חוויה בשבילי, ותמיד אני מופתעת פה מהמגיבים והקוראים - מהאהבה, מהשינאה, מהקינאה, מההומור, מהחוכמה, מהעוצמות הרגשיות ומהטמטום הנצחי. כל יום משהו חדש בבלוג, אפילו כאשר אני מעדכנת בתדירות נמוכה למדי.

ומפני שזו חוויה, וכזו שעושה לי נעים ברוב הזמן, נשארתי פה למרות מכשולים רבים. ובינתיים, לכל דורשי שלומי שתוהים בעניין הזה מעל ארוחת הבוקר שלהם - אין לי כוונות ללכת. כמו קרצייה. נשארת עד הסוף, ולא דופקת חשבון לאף אחד.

להתראות בפוסט הבא,

רק האחת.

פתאום שמתי לב שלפני כמה ימים מלאו 15 שנה ליומן שלי. הרבה לפני המצאת הבלוג, הרבה לפני שקמתי בבוקר עם מקלדת מחוברת לאצבעות. היומן שלי נולד ומלווה אותי מאז. קראתי בו קצת עכשיו. תקופת הצבא, קצת אחריה. שמות של אנשים שבכלל שכחתי צפו ועלו מול עיניי, אהבות קצרות, סטוץ עם הבוס, הפתעות קטנות, נשיקות אסורות, ימי הולדת עצובים, נסיעות לארה"ב, חול ובוץ ואוהלים של צבא, ועוד המון דברים שהשתיקה יפה להם.

ועוד לפני זה: התקפי שנאה כלפי ההורים (יחי גיל ההתבגרות), קורס צלילה (!!!), BBS, הלפ טופ הראשון, משחקים של שעות בקווסטים ו-DOOM, הסלולרי הראשון ועוד כל כך הרבה דברים בכמה וכמה מחברות עבות.

הכתב השתנה, התפתל, התכווץ, גדל והפך לחיה המופרעת שהוא היום (שעות על מקלדת יקלקלו את היכולת לכתוב יפה בעט. ככה זה). פעמים הוא קטן, מסודר ומוקפד; פעמים הוא גדול ומבולגן, בקושי מבינים מה כתוב, הכל בגלל סערת הרגשות והעצבים. בחלק מהעמודים הדיו דהה וכמעט נעלם, בחלקם זה נראה כאילו רק אתמול כתבתי. שישה או עשרה עמודים שנכתבו ברצף, בשצף-קצף של מחשבות, לעומת Entries של שורה וחצי במקרה הטוב. ימים רצופים של כתיבה לעומת חודשים ארוכים של שקט. אלף ואחד גוונים של עט כחול, אדום, ירוק, שחור - וגם עיפרון. אין תבנית, אין סדר, אין שום דבר קבוע. תחביבים באים והולכים, תחומי עניין מגיעים ונעלמים, אנשים שהיו והלכו. כל כך אני.

כל כך הרבה דברים השתנו, אבל יש כמה שנשארו בדיוק אותו הדבר. מנחם ומטריד בעת ובעונה אחת. אבל אני שם, מציצה אל עצמי מכל דף מקומט, מכל שורה מקושקשת. בודקת כל מיני מחשבות, לפעמים מהססת לומר לעצמי את האמת. חולמת, חושבת, מפנטזת, כועסת, בוכה, צועקת, לבד, ביחד ושוב לבד. רק אני. בלי כל מיני הסחות דעת.

יש דברים שיותר נחמד לשכוח. אבל אני חושב שבסופו של דבר, עדיף לזכור. כי מכל אירוע, מכל חיוך, מכל דמעה, אפשר ללמוד משהו לעתיד, אפשר לקחת משהו, אוצר קטן של ידע וניסיון. יותר נוח לשכוח. יותר חכם לזכור. וגם מה שלא כתבתי, אני יודעת היטב לקרוא בין השורות.

משפט אחד, בכל זאת, שעשע אותי מאד.

מה-2 במרץ, 1995: "נדמה לי שלא ציינתי את העובדה שקיבלתי טלפון סלולרי של 'סלקום'. לא מאד שימושי, נכון".

I rest my case.

הוא היה מונח לו סתם כך, על הרצפה במסדרון. אנשים עברו שם אבל רק אני ראיתי אותו, למרות שהייתי באמצע שיחה עם מישהי. כשראיתי אותו כבר לא הקשבתי לה. כאילו עצרתי הכל. התכופפתי להסתכל עליו מקרוב. יצור כל כך יפה, עדין, שברירי וקצר-חיים. והנה הוא, במסדרון האפרורי, ביום אפרורי ומעצבן, לא שייך לחלוטין וקורא לי בקול רם וצלול.

בעדינות, שלחתי את האצבע שלי אל מתחת לרגליו הדקיקות, המדגדגות. הוא לא עף ולא ברח. הכנפיים שלו היו מחוברות אחת לשנייה עדיין. בחלק מרוחק שלי, שמעתי מישהי אומרת שאולי הוא מת. אבל אני הרגשתי את הרגליים שלו זזות על האצבע שלי, ואחרי כמה שניות הוא פשוט התיישב שם. פרפר עם כנפיים סגורות. הסתכלתי עליו מופתעת לחלוטין, עיניים פעורות ואפופת שמחה בלתי ברורה. הוא פשוט ישב שם, על האצבע שלי, עדין וקל-משקל, ולא עשה כלום. רק דיגדג אותי עם הרגליים שלו.

הלכתי לאט אל החלון, עדיין באמצע שיחה בעצם, אבל בעולם אחר לגמרי. עולם שבו הכל נכון, טבעי ושייך לרגע. עולם קסום של אגדות, פיות וציפורים. עולם שבו פרפר יושב לי על האצבע.

החזקתי אותו שם, מחכה לראות מה יקרה. הוא התחיל להזיז את הכנפיים. אמנם היינו באמצע העיר, אבל החלטתי שעדיין עדיף לו להיות בחוץ מאשר בתוך המסדרון המחניק. לאט, בעדינות, הנחתי אותו על אדן החלון. היה נדמה לי שהוא לא רוצה ללכת. אולי היה לו נחמד על האצבע שלי. אבל בסוף הוא התיישב בעדינות על הקיר.

כמה שניות אחר כך, הכנפיים שלו זזו, נפתחו והוא עף, קצת מהוסס, התרחק ונעלם - פרפר צהוב ויפה שיצא לסיבוב המהיר שלו בעולם. יכול להיות שהוא רק בקע כמה דקות לפני כן, אם כי לחלוטין לא ברור לי מה בדיוק הוא עשה במסדרון העבודה שלי, למרות שגלמים לא חסרים אצלנו, באופן עקרוני.

את השיחה המשכתי. היום חזר להיות אפרורי, העולם הקסום נעלם. אבל הצבע הצהוב שלו, הדרך שבה הוא התיישב לי על האצבע ואיך שהוא עף לו לטיול בעיר נשארו כתמונה מבהיקה ביופיה אצלי בראש - פרפר אחד קטן שגרם לי לחייך כמו ילדה קטנה, דלת שנפתחה לי לרגע לעולם הטבע המופלא, עולם שתמיד גורם לי לעמוד משתאה ונפעמת מול היופי, ההדר והקסם שבו.

האצבע שלי עדיין מדגדגת.

לפני זמן לא רב, אמרה לי בלוגרית מהוללת ואחלה בחורה "בו'נה, האחת, את כבר לא בטבלת המאגניבים!!!". אני לא מתחייבת על הניסוח, אבל זה בערך היה הרעיון. אותה בלוגרית (די מלעונה) גם הביעה את חוסר שביעות רצונה מכך שכמות הכניסות לבלוג שלה ירדו מאד, ולא מספיק אנשים נכנסים להציק לה בתגובות חסרות פשר לפוסטים המשעשעים שהיא כותבת.

אפשר לומר שלא עשיתי מאמצים מיוחדים להישאר בטבלת הפעילים ההו-כה מהוללת. אפשר גם לומר שדי התאמצתי לצאת משם. אפשר לומר בוודאות שכמות הכניסות לבלוג שלי ירדה, אם כי לא בצורה קיצונית. אפשר לומר שכמות המנויים לבלוג רק הולכת ועולה (What is it with you people???). ואפשר גם לומר שהקאונטר, שגם ככה לא הטריד אותי יותר מדי אחרי הכניסה ה-200,000, הפך ללא-רלוונטי כמעט כמו אבו מאזן בכבודו ובעצמו.

כן, כבר מזמן עברו אותי במספר הכניסות ואני לא מחזיקה בתואר המכובד "הבלוג עם הכי הרבה כניסות בישרא". כן, אין אצלי פוסטים עם מאות תגובות שלוקח שעה לפתוח אותן (וממילא זה כמעט תמיד היה בלוג של קוראים שקטים). לא, כבר לא מחפשים "זיונים עם ילדות בנות 12" בגוגל כדי להגיע אליי, אבל עדיין מחפשים "תמונות מצחיקות", "ציצי" ו"פמלה אנדרסון / אורית פוקס בעירום". ועדיין מגיעים.

לפי הסטטיסטיקות, רוב הכניסות לבלוג מגיעות מבחוץ, ולא מישרא - במיוחד אחרי שיצאתי מטבלת הבלוגים "לעזרת", הממורמרים ואלה שאין להם הרבה מה לומר לאומה חוץ מנאצות כלפי המין האנושי באשר הוא. אני מאד בעד נאצות, שלא תבינו לא נכון. אבל חלקן פשוט משעממות בצורות קיצוניות. יש בטבלה גם אחלה בלוגים (מי אמר זו ש???), אבל לא הרבה.

זה לא שלא אכפת לי מקוראיי היקרים. אכפת לי ואני תמיד שמחה לתגובות ולתנועה בבלוג. זה פשוט לא מעסיק אותי בצורה כל כך מעמיקה כמו פעם. אני מוצאת את הזמן לבלוג כי בשבילי הוא Scrap Book שבו אני מתעדת כל מיני חתיכות מהחיים שלי ומהאקטואליה הסובבת אותי (וזה כולל הארי פוטר, כן!), וזה לא גוזל ממני כמות מטורפת של זמן. מהקוראים אכפת לי, אבל כל השאר - פשוט לא מזיז לי. כמה ייכנסו, מתי ולמה... אני את שלי כבר הוכחתי, עוד לפני שהתנועה באתר הזה היתה כל כך אינטנסיבית. בכל רגע נתון אני יכולה לעשות זאת שוב, אבל זה לא בוער לי ולא מדגדג לי. הבלוג הזה תמיד היה ה-domain שלי, ולא דרך לתהילת עולם ו/או משרת כתיבה באתר "גדול" זה או אחר. את מה שאני רוצה אני יודעת להשיג גם בלי קשר.

אני חייבת לציין שיותר נעים לא להיות מוצגת בחוץ, בטבלה הזו. לא יודעת למה. אין לי אשליה של פרטיות, ובטח לא של אנונימיות (מה המצב חלאה? עדיין קורא?), אבל יותר נחמד לי לא להיות באור הזרקורים המעיק-משהו.

ממילא אף פעם לא הרגשתי חלק מהאליטה המוצהרת של ישראבלוג. ויש אליטה, אל תשחקו לי אותה בסוציאליזם. והכי גרוע - הם יודעים מי הם, מחזיקים מעצמם ומתנהגים בהתאם. סוד קטן, חברים: זה שאולי מצצתם ליריב בדרך זו או אחרת לא עושה אתכם יותר טובים משאר האנושות - ושום דבר אישי נגד יריב, כמובן. אני בטח גם לא "מלכת האינטרנט" כמו שאיזה דביל קרא לי. זה בערך כמו להגיד שאל גור המציא את האינטרנט. לא יכול להיות שזה נכון.

מה יש בכל זאת? יש אותי. וכמו שאמרתי היום לחבר הכי טוב שלי שאמר שאנשים לא מבינים מה הם מפסידים כשהם תופסים ממני מרחק - מי שזה טוב לו - טוב. מי שלא מבין - שלא יבין במקום אחר. אני לא עושה שמיניות באוויר כדי לרצות אף אחד, גם לא את הקוראים המרוגשים שמחפשים "משגלים" בגוגל. וזה, לפחות, לא אמור להשתנות בזמן הקרוב. או הרחוק.

אז למה לא להוריד את הקאונטר? השתגעתם? איך אדע כשאגיע לחצי מיליון כניסות?!?!?

סופת ההוריקן המפלצתית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב והנושא החם של היום בישראבלוג הוא "גמר כוכב נולד". אלוהים, אני באמת מזדקנת. וגם אין לי טלוויזיה.

ככה זה, הילדים גדלים ופורחים מהקן ומוצאים את עצמם לבד בדירה שכורה עם שותף מסריח. אלה החיים, ככל הנראה. פתאום צריך להתמודד עם כל מיני מצבים שלא הורגלנו אליהם.

למשל, תופעה מדהימה וידועה היא, שכלים לא רוחצים את עצמם לפתע פתאום. ככל הנראה, השינוי במקום המגורים הסב להם הלם קשה. גם בגדים הפסיקו לגהץ ולקפל את עצמם, שלא לדבר על העובדה המדהימה שיש כל מיני יצורי אבק שגדלים מתחת למיטה אם לא שוטפים כמו שצריך מתחתיה.

מחקרים מוכיחים עוד, שבמצב החדש, יש לכסף נטייה להעלם באופן מהיר וחשוד מחשבון הבנק, בייחוד אם לא עושים חשבון וקונים כל יום במעדני מזרע.

אבל גם לכל זה מתרגלים, מסתגלים ומשנים הרגלים.

יחד עם זאת, יש דברים שהם בלתי נתפסים.

למשל - ג'וקים.

סיטואציה ישנה: מופיע ג'וק. האחת מצטמררת, מקבלת בחילה, עולה על המיטה או בורחת מהחדר וצורחת "אבא!!! ג'וק!!!". אב מגיע, לועג לביתו שלא פוחדת לנסוע 80 קמ"ש על דיונות טובעניות אבל נבהלת מיצור חום בגודל 8 סנטימטר, הורג את הג'וק, אוסף אותו במפית, מאיים לזרוק את השאריות על הבת המבועתת, צוחק עוד קצת ומשליך אותו לטוחן האשפה.

סיטואציה ישנה 2: מופיע ג'וק. השעה מאוחרת מדי מכדי לצעוק "אבא!!! ג'וק!!!". ההמשך מפורט מאד בלינק, אבל רק נציין שהוא משלב שואב אבק, בחורה מבוהלת אך פעלתנית, וחומר ריסוס כלשהו.

סיטואציה חדשה בדירה השכורה: מופיע ג'וק. אין אבא בבית. מאוחר בלילה. השואב אבק רחוק מדי ויש סכנה שנביא אותו לחדר, הנבלה המכונפת כבר יתחבא באיזה נעל עד הבוקר. המניאק מתרוצץ בחדר כאילו הוא של אבא שלו, עולה לי על הנעל (Note to self: לשרוף נעל), מטייל על הרצפה... בקיצור - חגיגה בסנוקר. בעל הבית השתגע.

אי אפשר גם לרסס - מדובר בחדר סגור שרוצים לישון בו אחר כך. מה עושים?!

בהרגשת בחילה איומה לקחתי נעל (Note to self: לשרוף עוד נעל) ועקבתי אחרי הג'וק במבט מבועת. להכות או לא להכות? זו השאלה! "האחת", אמרתי לעצמי, "קחי את עצמך בידיים. אם את לא מורידה עליו את הנעל עכשיו, הוא נכנס לך לתיק ואז את פשוט צריכה לעבור דירה".

הבן אלף זונות ג'וקיות המשיך להתרוצץ על הרצפה כאילו אין מחר. ובמקרה שלו זה באמת היה נכון. ברגע של שטף אדרנלין ונטרול השיתוק שאחז בי מהשנייה שראיתי את הגועל החום, הורדתי עליו את הנעל!

המכה היתה מדוייקת להפליא ואף די חזקה, והמניאק התפרק לחתיכות, הפריש קצת חומר לבן ומגעיל ומסר את נשמתו החוטאת לבורא. לקחתי מגבון לח, אספתי אותו ברעד (הוא עוד יכול לחזור לחיים, חשבתי. ג'וקים ידועים בחסינותם, לא?) והעפתי אותו מהחלון, שיחזור לכושלאמא שלו בצורת גופה מבותרת.

גם ברגעים אלה ממש, שעות לאחר הלם הקרב, אני עדיין אחוזת בחילה מהמחשבה על האירוע, אבל מאד גאה בעצמי. אין ספק שמדובר באירוע מכונן - זה היה הג'וק הראשון שהורדתי עליו נעל. מייד אני הולכת להעניק לעצמי את אות הג'וק והגבורה.

אבל בינתיים אני אלך לסופר לקנות פסטרמה.

עוד שנה חלפה. כולם עושים סיכומי שנה. אפילו גלי הענק החליטו על גראנד-פינאלה משלהם בדרום מזרח אסיה, אז מי אני, הקטנה, שאוכל להתעלם מהטרנד הסוחף הזה? הבה נסכמה לנו, פן ירבו הפוסטים ויכלו את כולנו. כן.

ובכן, מה אני יכולה להגיד על שנת 2004? קודם כל, זה נחמד שהיא נגמרה. ככה, שיהיה משהו חדש רשום על הצ'קים. 2005 זה כבר ממש אמצע עשור. ובעצם עוד מספר חסר משמעות. וכיצד ביליתי את השנה? בואו נראה:

חודש ינואר התאפיין בתסכולים אמנותיים, כאשר התוודיתי קבל עם ועדה שאיני יכולה לצייר אפילו קו ישר.

החודש הזה גם ציין את תחילת מסע ההתנתקות ועקירת השיניים מהפה שלי, ואני כרגיל, מתחכמת בנושא.

קצת עצבים בנושא מעליות הביאו למניפסט ארוך ועוקצני על האנשים שמלווים אותנו בדרך למעלה.

למדתי קצת על אכזריותו של הטבע.

ותהיתי על צמד שייתכן כי הופרד בלידתו.

באופן קצת נבואי, ככל הנראה, תהיתי על המשמעות האמיתית מאחורי מודעות הדרושים.

כי קצת אחרי זה - הצטרפתי למעגל המובטלים.

הפוסט שמשך הכי הרבה תגובות ב-2004 נכתב בחודש הזה, והוא עסק בבלוגים מפוברקים.

חודש פברואר נפתח בשמחה וזיקוקים, לרגל חגיגות ה-100,000 של הבלוג.

לאחר מכן החלטתי שאולי אני לא כל כך אוהבת חומרי נפץ רעשניים, בפוסט מעוצבן במיוחד המוקיע את חג הפורים.

במחאה על הרעש, ירדתי לאילת, אבל הרעש החליט ללוות אותי עד לשם, בדמות רעש אדמה, דווקא.

בקול נרגש (שלא שמעתם, כי זה בלוג), ביטאתי מילות פרידה לשיני הבינה שלי.

לאות מחאה, גם חשבתי בכלל לעזוב את הארץ ולעבור לאנגליה. אולי זה עוד יקרה, אין לדעת.

והוטרדתי מאד מהעופות משונים של מל גיבסון.

בחודש מרץ התרגזתי מאד מבזבוז אוכל.

במיוחד לאור העובדה שלא יכולתי לאכול הרבה... כן... בגלל, שוב, שיני הבינה.

כמובן שהיקום החליט להעניש אותי על כל חטאי, וכאילו עקירת השיניים לא הספיקה, נאלצתי לכלות את זמני בבילוי מרגש בבית חלומותי בגבעת ברנר.

פוסט מאד פופולרי, שמשך הרבה אש, עסק בהלכות המין של החרדים - סקסי זה לא, בכל מקרה.

נזכרתי בצמרמורות פחד מן העבר.

ותוך חודשיים של בטלה בבית, הצלחתי לצאת ממעגל האבטלה!

צה"ל הוריד נכה בכיסא גלגלים עם קול משונה וזקן.

וחג הפסח התרגש עלינו לטובה (טובה? איזו טובה?!).

פוסט אוהד במיוחד הקדשתי לתוכנית טלוויזיה שמצאה חן בעיני (מאורע נדיר), ושכוכבה היה י.א. קרסוצקי.

באפריל היה לי סכסוך קל עם ראפר אמריקאי מפורסם.

ובהמשך למדיניות ההבלגה, צה"ל הוריד גם את רנטיסי, שיהיה ליאסין עם מי לשחק בגהינום.

ובהתאם - התחלתי אף אני במדיניות עונש המוות.

טלטלה קלה עברה על כוחותינו, אבל התגברנו.

נפרדתי בדמעות שליש משן הבינה האחרונה.

וחגגתי שנה לבלוג, הישג מרשים לכל הדעות.

בחודש מאי עסקנו קצת במחשבים, וכל אחד היה יכול לנסות ולפענח איזו מערכת הפעלה הוא.

נאלצתי לנסוע במונית והיה לי מה להגיד על זה.

נתתי 10 סיבות למה טניס יותר טוב מכדורגל.

והזדעזעתי לראות חיילים על הברכיים.

חשפתי עבור קוראי הנאמנים פרטים מרגשים וסנסציוניים מהספר השביעי בסדרת הארי פוטר.

נתקלתי בדבר הכי מצחיק שראיתי באינטרנט ב-2004.

והזלתי ריר על בראד פיט.

בחודש יוני התלבטתי בין חזייה לטכנולוגיה. ומצאתי את חזיות הגאולה.

לא נהניתי בטעם העיר, אבל הפכתי צמד דבילים לסמי-סלבריטאים בניו-יורק טיימס.

בלוגרי ישראבלוג פצחו במאבק סוער נגד הסרגל המכוער של נענע.

וגם ניצחנו. לפחות חלקית.

העם נאלץ להכריע - פמלה אנדרסון, יקירת הבלוג, או אורית פוקס?

דיברתי על הקמצן, ולא של מולייר.

חוויתי נשיקה אגרסיבית.

למדתי מה זה דומבה.

וחגגתי בטרם עת את מותו של עידו קינן-לא-אמין.

בחודש יולי החלטתי שלא להצטרף לחגיגות הליקוקים לפדרר (טניס, טוב?! טניס!).

חוויתי רעידת אדמה נוספת, הפעם בתל אביב.

וביליתי בתהיות על נושאים קוסמיים כמו גורל.

התעצבנתי ביחד עם כולם כשחתכו לאינטרנט.

פתחתי את הבלוג האולימפי "על הטריבונה באתונה".

ודגמתי מחית ג'וקים.

במדינה בה רוצחים שופטים, אמרתי, עוד ירצחו ראשי ממשלה. או להיפך.

קניתי PS2 בפרץ בזבוז פראי.

חשבתי שפגשתי את הגבר המושלם. והו, כמה שטעיתי.

בלי קשר אליו, גם נהייתי חולה.

אבל איכשהו הצלחתי לציין, בקטנה, את חגיגות ה-200,000 בבלוג.

חודש אוגוסט הביא עלינו לטובה את מחלת הטמטום של אבא שלי.

וגם את טקס הפתיחה של האולימפיאדה.

לגולן ציפל, לעומת זאת (זוכרים אותו בכלל?), היה קשה. מאד קשה.

גאווה גדולה אחזה בי כשזאבי הביא ארד וכמובן, כשגל פרידמן הביא זהב באתונה.

את חודש ספטמבר פתחתי בביצוע טעויות.

אבל אחר כך הרווחתי חצי שקל. שלם!

היה לי גם מה להגיד על אפסיות העיתונות בכל מה שנוגע לאולימפיאדת הנכים.

וגם... אההה... מה זה היה? שכחתי!

באוקטובר זכיתי לחיזוק נוסף לסיבות למה אני לא נוסעת לסיני.

ובמעבר חד - פינקתי את קוראי המקסימים וחובבי השדיים בספיישל ציצי גדול.

ואם כבר גדול - אז עד הסוף.

חידשתי קשר ישן, מה שעוד אולי יתברר כטעות, דווקא.

ותהיתי מה זה חופש בכלל.

בנובמבר אותר הפוסט המיליון בישראבלוג והתגלה כאכזבה זועקת.

חנכתי מיטה חדשה בסקס פרוע.

וגם חגגתי יום הולדת!

שיחזרתי מעשי גבורה מעברי הלא-רחוק.

ובזירת הגועל - דיסקסנו פירסינג ושערות קטנות.

ועוד בשערות (אבל לא מגעילות, רק מוזרות): האיש הכי מצחיק בטלוויזיה (ליאור שליין. ברור).

בחודש דצמבר, שעוד שנייה נגמר ואיתו כל השנה, חגגתי 3 שבועות בלי טלוויזיה וראיתי כי טוב.

וגם שבועיים בלי קאונטר בישראבלוג, זה לא הולך ברגל.

טענתי למעשים מגונים בישראבלוג.

וארזתי הכל בפוסט ללא מלים, דבר מאד נדיר מבחינתי, בהתייחסות לדברים של הזמן האחרון.

נתראה ב-2005.

שנה שלמה של כתיבה. הבלוג הזה חוגג את יום הולדתו הראשון, ומי יודע מה עוד צפוי לו בעתיד. לא מזמן היו חגיגות ה-100,000, אז חשבתי לעצמי שלא צריך לעשות כל מיני סיכומים סטטיסטיים. מי שקורא פה, יודע מה הולך פה. פחות או יותר. הכל בהתאם למה שמתחשק לי באותו רגע.

אני אפילו לא זוכרת למה פתחתי בלוג. אני רק זוכרת במעומעם שקראתי הרבה על כך שבלוגים זה הדבר החם הבא (אני עדיין מחכה להנפקה), והחלטתי לנסות את מזלי. פתחתי בלוג וסגרתי אחרי יום או יומיים. כעבור זמן מה, ברגע שקט בעבודה, החלטתי לנסות בשנית. לא קראתי לבלוג "בטחון בתנועה" בהתחלה. האמת? אני לא זוכרת איך קראתי לו. אבל אחרי כמה ימים (או שבועות, מי יודע) הוא קיבל את שמו הנוכחי, שנשאר איתו ואולי הקנה לו את האופי המשונה שלו. טוב, אני הקניתי לו את האופי המשונה שלו.

העיצוב עבר כמה תהפוכות, וכך גם כמות הכניסות, מקורות הכניסה (היום רוב הכניסות הן מבחוץ, ממנועי חיפוש), כמות הפוסטים והאווירה. אבל... "אני תמיד נשאר אני". הבלוג הזה הוא לגמרי אני. נכון, אני לא חושפת את זהותי הרשמית (וגם אין לי כוונות כאלה), אבל כל מה שכתוב פה קרה באמת, לפעמים בשינויים קלים ולא משמעותיים, רק כדי למנוע חשיפה. מאחר שבימים האחרונים אני עסוקה עם עצמי בשאלות לגבי אמת, כנות, וירטואליה ו"חיים אמיתיים", יותר מכל זמן אחר חשוב לי להגיד את זה - זו אנוכי. כאן אני כמו בחיים, עם כל היתרונות והחסרונות. אז נכון שלא כל מה שקורה לי בחיים נכנס לפה, ונכון שיש פה המון מקום לדברים אחרים כמו אקטואליה, ספורט ותמונות אוויליות, אבל כל אלה מהווים את תחומי העניין וההנאה שלי. מי שקרא פה בקביעות בשנה האחרונה יכול להגיד שהוא מכיר אותי קצת. לא לגמרי (מי בכלל מכיר אותנו לגמרי?), אבל קצת. גם קצת זה טוב.

אז למה "בטחון בתנועה"? דווקא מאחורי זה יש סיבה. זו אמירה של סבתא שלי. תמיד היא היתה אומרת לי: "לא משנה מה את עושה, תמיד שיהיה לך בטחון בתנועה". היא היתה אומרת לי את זה בעיקר כשלשנו בצק ליצירת חלה ליום ששי. התנועות שלי כילדה היו מהוססות, ולא יעילות. והיא היתה אומרת לי "מאתחפיש" (אל תפחדי). בטחון בתנועה - לכי בטוח, אל תהססי, לכי קדימה בכל הכוח. יכול להיות שאת בדרך הלא נכונה, אבל לפחות לכי בה בבטחה. ועם השנים למדתי כמה זה נכון. מי שהולך מהוסס, סופו שיפול. צריך להיזהר, אבל אסור להיזהר יותר מדי. רגליים רועדות לא מביאות לשיווי משקל. ידיים רוטטות מהתרגשות לא מועילות ולא מדייקות. פחדים וחרדות, מחשבות שניות והיסוסים מיותרים מביאים לכך שמרוב חשש לא עושים כלום. אז צריך להיות בטוחים בתנועה. זורמת, נכונה, ישירה, מכוונת, לא מפחדת. זה לא קל, אבל אני משתדלת לעשות את זה. וזו פילוסופיית חיים נהדרת. זה לא אומר שאני מחפשת ריגושים ואדרנלין כל הזמן (לא צנחתי צניחה חופשית ולא עשיתי בנג'י), אבל כשאני עושה משהו - עושה אותו בבטחון. בטחון בתנועה.

ולכל הקוראים, המנויים, המבקרים המזדמנים וכל מי שנכנס לממלכה הקטנה והפרטית שלי - אני מאד אוהבת אורחים. תפדלו. תיהנו, תקראו, תגיבו. אני תמיד שמחה שיש פה תנועה ערה של גולשים. תודה אמיתית לכל אלה שנשארו פה בשנה האחרונה, קראו, הגיבו ופשוט היו פה, בשקט או ברעש. זה נכון שאני כותבת בשביל עצמי, זה נכון שאני לא סופרת תגובות, אבל תמיד נחמד שיש מישהו בסביבה.

חג שמח, יום הולדת שמח, ועד 120 (מיליון כניסות).

ולפינת הנוסטלגיה הקטנה: כך נראה הבלוג שלי ביוני 2003, לפני העיצובים המתקדמים והשינויים שהיו פה. מפחיד.