לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הצלחתי לעבור על כל הבלוג ולמיין את רוב הפוסטים... אני מודעת לעובדה שלא קל לנווט בבלוג הזה, אז נראה לי שהמיון הזה יעזור קצת. והקטגוריות הן (לפי סדר האלף-בית):

1. אקטואליה הומוריסטית - כשמה כן היא. יש לא מעט פוסטים בקטגוריה זו.

2. דעתי האישית - מאמרי דיעה (לרוב נוקבים ונוקשים) על כל נושא שהביא לי את הקריזה באותו רגע.

3. הארי פוטר - כן, יש לו קטגוריה משלו, מה לעשות.

4. הומור - גם אם יש לא מעט שאותם זה לא מצחיק...

5. טלוויזיה - ואין הרבה פוסטים כאלה. למרות שנדמה לי שלאחרונה אני צופה יותר מדי בבועת הטמטום.

6. טניס - פוסטים שקשורים לטניס שלי, לא כאלה על אגאסי, שנמצאים ברשימת ה"פוסטים על ספורט".

6. מחשבים ואינטרנט - ויש לא מעט כאלה, מסתבר.

7. סיפור מוזר - לאחרונה אולי אין הרבה כאלה, אבל יש מצבור נאה של מוזרויות ושאלות טורדניות בעניינן.

8. סקס, סקס, סקס - בעיקר תמונות שלא הצליחו להכנס לקטגורית "תמונות מצחיקות".

9. פוסטים מומלצים - כמו ברשימה, אבל עם תוספת של כמה שאני אוהבת במיוחד.

10. שטויות וקשקושים - לינקים, משחקים, חרטא. כאלה.

11. תמונות מצחיקות - מאגר מרשים של תמונות אוויליות במיוחד. נסו ותיהנו.

ויש לי גם כמה דברים בקטגוריות הכלליות:

1. אקטואליה - לשם שינוי, דברים רציניים.

2. שחרור קיטור - בהחלט.

אם יהיו קטגוריות חדשות, אעדכן.

הגלישה בבלוג זה באחריותכם בלבד. שהות של יותר מ-15 דקות עלולה לגרום נזק מוחי לגולש. ראו הוזהרתם!

תקופה ארוכה היינו יחד,

זה נראה כאילו כל החיים.

בהתחלה ליוויתן אותי בשקט, בהיחבא,

אחר כך התחלתן לבצבץ,

כפטריות שאחרי הגשם שלא היה.

בצעדים קטנים, חשאיים, הראיתן את עצמכן לעולם,

מגששות, בודקות, מגיחות בעדינות,

כאילו בודקות את השטח.

הכל היה נפלא בינינו, לפחות בהתחלה. התגאיתי בכן. הייתן מיוחדות, מסקרנות, לא הפרעתן לי.

היתה בינינו הרמוניה בלתי מוסברת, נעימה, זורמת. חשבתי שאולי כל העניין ייגמר בטוב,

למרות שחורשי הרעות כבר הבטיחו לי שחורות.

אולי קיבלתן אומץ עם השנים, מי יודע.

אולי נמאס לכן להיות שם, נסתרות, חבויות,

אולי חשבתן שאתן לא מקבלות את תשומת הלב הראויה לכן.

מי יודע.

וככה, בשקט-בשקט, התחלתן לעשות צרות.

האחת לא יצאה עד הסוף.

אחרת בחרה בדרך בלתי אפשרית.

השלישית, חדה כתער ועושה נזקים בכל אשר תלך.

והרביעית - עושה את עצמה בסדר עכשיו, אבל מי יודע מה ילד יום.

אז זהו, יקירותיי. היום אנחנו נפרדות.

ההצקות הבלתי פוסקות שלכן עברו את הגבול.

פצעתן אותי, הכאבתן לי, חתכתן אותי, גרמתן לי לדמם בשקט,

אפילו הפרעתן לי לישון.

ובכן, לא עוד! איני מוכנה לסבול עוד!!! זה הסוף!

אני אלך לרופא השיניים,

אתן תלכו לפח הזבל הקרוב לביתכן.

להתראות, שיני בינה.

אתן הייתן בתוכי כמו צמח בר, עשב שוטה ואנדרטה לסבל האנושי.

שלום, שלום, ואל תבואו לי בחלום.

מודעות הדרושים הם חלק מאד חשוב מהעיתון. כל מי שאי פעם חיפש עבודה, עבר גם דרך המדור הזה. אבל מה, מודעה גדולה עם הרבה מלים עולה הרבה כסף. אז הם מדברים בקודים. חשוב מאד לדעת מה מסתתר מאחורי הקודים המשונים האלה. אז שלא יעבדו עליכם...

"יש צורך במעט שעות נוספות" - מעט בכל לילה, מעט בכל סוף שבוע, מעט בבוקר מוקדם, מעט בכל הזדמנות אפשרית.

"דרוש איש מכירות בעל מוטיבציה" - אין שכר בסיס, אין הכשרה, לא ניתן לך רשימת טלפונים, ואת העמלות תקבל בשוטף + 60, תגיד תודה ותסתום את הפה.

"סביבת עבודה נינוחה ובלתי רשמית" - אנחנו לא משלמים מספיק בכדי שיהיה לך כסף לקנות בגדים רשמיים.

"סביבת עבודה תחרותית" - עפים אצלנו אנשים על ימין ועל שמאל.

"דרוש עובד עם מגוון מיומנויות" - כן, כדי להחליף את שלושת העובדים שפיטרנו אתמול.

"יכולת לעמוד בלחץ" - אם תיילל, נפטר אותך.

"שעות גמישות" - תעבוד 55 שעות בשבוע, נשלם לך רק על 40.

"מתאים לסטודנטים" - מתאים לסטודנטים שלא מתכוונים ללמוד או בכלל להגיע לאוניברסיטה פיזית, כי אנחנו דורשים 5 משמרות בשבוע.

"קידום מובטח!" - אבל לא העלאה במשכורת.

"עבודה מהבית, 5000 ש"ח בחודש" - אני עוד פראייר שנפל למלכודת ה-MLM ועכשיו אני מנסה לתפוס כמה פרייארים אחרים, ואולי לכסות את ההפסדים.

השמרו לנפשותיכם.

אחת החוויות הכי מעצבנות בעולם, זה לעלות עם מישהו זר במעלית. אם את בחורה, והזר הוא גבר, שבמקרה נראה כהה מהממוצע, זה כבר עלול להפוך למפחיד ממש. יש מחקרים שלמים על כל נושא החשש מקשר העין במעלית, המקום הצר וכל אי הנוחות שהנסיעה המשותפת (בלית ברירה) הזו גורמת לנו. אני שונאת לעלות עם אנשים זרים במעלית. את רוב השכנים שלי אני לא מכירה, כך שרובם עונים להגדרה "זרים". וגם את אלה שאני מכירה - נו, לא תענוג גדול להתלוות אליהם בדרך למעלה או למטה. שתיקות מביכות, התעסקויות בפריטים לא נחוצים, חוסר יכולת לחטט באף - הרבה אי נוחות בשביל דקה או שתיים מהחיים.

יש כל מיני אנשים שאתם עלולים להתקל בהם במעלית, בין אם בבניין שלכם, או בבניין זר לכם. מדריך למשתמש הנבוך:

המתעלמים: מבחינתם אתה פשוט לא קיים. גם אם את בחורה, או זקנה צולעת בת 90 שקשה לה לזוז, זה לא משנה. אתה אוויר בשבילם. הווה אומר - הם יכנסו לפניך למעלית, גם אם אתה סוחב 20 שקיות מהסופר ש-7 מהן כבר קרועות, הם ילחצו על הכפתור שלהם גם אם אתה באמצע הדרך פנימה למעלית ועלול להימחץ בדלת, והם כמובן ייצאו לפניך מהמעלית, גם אם אתה כבר בדרך החוצה והם יצטרכו לדחוף אותך קלות, משל היית פוף קטן וחסר חשיבות במרקם הסבוך של חייהם. מצד שני, יש בזה יתרון - הם לעולם, אבל לעולם, לא ינסו לפתח איתך שיחה מאולצת, ובטח לא לפתח איתך קשר עין, רחמנא ליצלן.

הממהרים: הם ילחצו על הכפתור שמזמין את המעלית 7 פעמים בשניה (כאילו שזה יביא את המעלית יותר מהר), יסתכלו כל הזמן בשעון (או בטלפון הנייד) ויפסעו פסיעות מהירות לכל הכיוונים, תוך המתנה למעלית. משפטים אופייניים: "נו כבר, איזו מעלית איטית", "מה יש למעלית הזו היום?!" ו-"נוווווווווווווווווו" (מלווה בלחיצות עצבניות על הכפתור). הם כמובן לא ידברו איתך או ינסו להכיר בקיומך בכל צורה שהיא. הם נורא ממהרים. הם אנשים חשובים מאד. במהלך הנסיעה במעלית עצמה, הם יביטו על צג המספרים כאילו חייהם תלויים בו, ואם תסתכלו טוב תוכלו לראות אותם נושפים לעבר התקרה, במאמץ לגרום למעלית לעלות מהר יותר.

המצחינים: אין מילים יפות לתאר את זה. מדובר בזנים שונים של אנשים שמצליחים להעביר את החיים שלהם בסרחון על, מבלי שזה יפריע להם. זה כנראה הורג אצלהם את כל החיידקים. הצחנה יכולה לבוא בסוגים שונים - איש מגעיל שלא מתקלח, צחנת זיעה בלתי הגיונית מאיזה דוס לבוש היטב ביום קיץ חם, ריח רע מהפה (אם המעלית צפופה במיוחד, גם את זה אפשר להריח), ולפעמים מדובר אפילו בעננת בושם זול ומבחיל במיוחד, או בריח מסטיק מתוק עד כדי הקאה. אנשים כאלה, שלא מתקלחים כי הם חוסכים את הכסף לניתוח הוצאת אונה, לא הפנימו את העובדה שבעוד שהם יכולים להתחמק עם הסרחון במקומות פתוחים, במעלית מתגלים כל הסודות וכל הריחות הופכים להיות מזוקקים עד יותר. פתרונות? מי שיכול לעצור את נשימתו כדקה-דקה וחצי, יכול לצאת מזה בשלום. השיטה השניה היא פשוט לנשום מהפה ולקוות שזה ייגמר מהר.

המפליצים: יש אנשים שחושבים שזה מצחיק נורא לתקוע נאדים במקום סגור. ע"ע המצחינים.

הדבילים: זה יקרה תמיד כאשר אתם נורא ממהרים, או שיש לכם פיפי משהו בן זונה, ואתם מתים כבר לעלות הביתה ולרוץ לשירותים. הדביל ייכנס בחיוך מטומטם למעלית, ויעלה איתכם. הדלת תיסגר. אתם תלחצו על הכפתור לקומה שלכם (נגיד, 7), והדביל יתכוונן ללחיצה משלו. הוא ילחץ על 4. ואז, לחרדתכם, הוא יגיד "אופס". המילה הזו משמעותה שרק חיתול למבוגרים יציל אתכם עכשיו, כי הדביל בעצם גר בקומה 6, וברגע זה הוא סיפק לכם עוד תחנה בדרך אל האושר וההשתנה. אם עולה איתכם במעלית יותר מדביל אחד, אתם אבודים. כבר עדיף לקפוץ לפיר.

השודדים: אם יש לכם לובי בבניין, שמצריך הליכה של כמה שניות לעבר המעליות, ייתכן שתיתקלו בסוג זה של אנשים. אלה יצורים שלא מסוגלים להיות בנוכחותם של בני אנוש אחרים, בטח לא במקום קטן וצפוף, או שהם סתם מיזנטרופים או אנטיפתים. אם הם נכנסו לפניכם ללובי, ואילו אתם עוד מגששים אחרי המפתח לתיבת הדואר - אכלתם אותה. הם יעשו הכל כדי לגנוב את המעלית ולברוח איתה לבד. שיטות הפעולה כוללת הליכה מהירה עד ריצה למעלית, לחיצות חוזרות ונשנות על הכפתור (ע"ע הממהרים), והשתחלות למעלית בשניה שהדלת נפתחת כדי חריץ, תוך לחיצה על כפתור ה"סגור דלת", אם יש כזה. הפתרון? לרוץ אחריהם ואפילו לצעוק "אפשר להחזיק את המעלית בבקשה?!". זה יגמור אותם. בדוק.

השודדים 2: אלה אפילו יותר גרועים. אלה האנשים בפנטהאוז שמעליכם, או סתם אלה שגרים בקומה ה-24 או משהו, שעושים שיפוצים מהשניה שהם נכנסו לדירה ועד שהם עוזבים. ואם הם עושים שיפוצים, אז צריך את המעלית, להעלות ולהוריד אלפי פריטים וחומרים. אז הם פשוט מחזיקים את המעלית בקומה שלהם, ע"י חסימת הדלת, עד סוף ההעמסה. אם כבר זכיתם לכבוד של לראות את המעלית בשלב כלשהו, סביר להניח שהיא תהיה מלאה עד אפס מקום בשקי חול או משהו כזה, ובפועלי בניין מטונפים (ע"ע המצחינים), שפשוט תחליטו שזה הזמן לאמן את הרגליים ותעלו במדרגות, גם אם זה 10 קומות.

החביבים-יתר-על-המידה: זה באמת מלחיץ. הם אשכרה ינסו לפתח איתכם שיחה. במעלית. פחד אלוהים.

הואנדליסטים: אותם לא ממש רואים, כי הם עושים את מעשיהם בסתר. הם אלה שיורקים במעלית, תולשים הודעות של הוועד, מכבים סיגריות על הרצפה ועל השטיח שמצפה את הקירות, מורחים נזלת על המעקה, ומשאירים סימנים שמנוניים של השערות והמצח שלהם על המראה. כלל בדוק: ככל שהבניין יקר ויוקרתי יותר, וככל שהוא נמצא בשכונה "צפונית" יותר, כך ירבו מקרי הואנדליזם, ורובם ככולם יבוצעו ע"י הדיירים עצמם. נושא למחקר מדעי.

המפוחדים: אלה שהם קלסטרופובים, פוחדים ממעליות (ע"ע אמא שלי), חוששים מאנשים אחרים וכן הלאה. הם יתכווצו להם במעלית, באיזו פינה, יסתכלו בעניין רב על הנעליים שלהם וימלמלו תפילה חרישית - שהכל ייגמר כמה שיותר מהר. כשהמעלית תגיע ליעדה, הם יימלטו ממנה כארנב מבוהל.

חסרי הקליטה: אנשים המחוברים באינפוזיה לסלולרי שלהם, ועוד לא הפנימו את המושג "מיסוך". משפט נפוץ: "הלו?! הלו?! הלו?!"

הנון-שלאנטים: הם? קטן עליהם לעלות במעלית עם עוד מישהו! יש להם דברים לעשות - לקרוא דואר, לשחק סנייק בסלולר, לחפש את המפתחות בכל הכיסים האפשריים, להמהם לעצמם שירים של נירוונה, לתופף ברגליים, לחטט בתיק - עשרות פעולות קטנות ועצבניות, שלא רק שלא מעידות על נון שלאנט, אלא מצביעות על פחד אימים מהסיטואציה. הם אולי יזרקו לך "להתראות" כשהם יוצאים מהמעלית, אבל את אנחת הרווחה שתיפלט מפיהם ברגע שהם הגיעו ליעדם אפשר יהיה לשמוע עד קומת המרתף.

רציתי לכתוב פוסט ויצא מניפסט. שוין.

אה, כן, איחולי החלמה ונשיקות בשלט רחוק לחבר הכי טוב והחולה מאד שלי.

להרבה יונקים יש 4 רגליים.

4 הוא מספר הגופייה של נדב הנפלד.

על 4 בנים דיברה תורה. ושותים 4 כוסות יין בליל הסדר.

היו גם 4 אימהות.

יש 4 עונות בשנה (ואין כמו החורף).

נוהגים לכנות אדם ממושקף "אבו-4 ".

ערוץ 4 הבריטי נחשב למצויין.

ערוץ 4 הישראלי, ערוץ הסרטים, אינו מציאה גדולה.

יש 4 יסודות - אדמה, אוויר, אש ומים.

בגן עדן יש 4 נהרות.

במיתולוגיה היוונית, 4 הוא מספרו של יופיטר, אל הצדק והחוק.

ביפן, הספרה 4 נחשבת כמביאת מזל רע. הם גם נמנעים מאמירת המילה "4", משום שהיא נשמעת בדיוק כמו המילה "מוות".

לפי הברית החדשה, יש 4 פרשים המבשרים את בוא האפוקליפסה.

ו-4 הוא בדיוק מספר שיני הבינה שרופא השיניים שלי רוצה לעקור לי.

אני הולכת להתכווץ בתנוחה עוברית וליבב למוות. היו שלום.

(ולא סתם האייקון הוא כזה. נטול שיניים כזקנה בת 80 שאין לה עוד שימוש בהן ממילא)

תמיד רציתי לצייר. מכל סוגי האמנות, זה היה הדבר שמשך אותי יותר מהכל. להביע את עצמי באמצעות הציור. ליצור העתקים קרובים למציאות. לשחק עם צבעים, הצללות, אור, מימדים. לצייר. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת על ספסל בשדירה עטורת עצים, מציירת אישה זקנה שעוברת ממול. חשבתי שזה יהיה נפלא לשבת באיזה כפר, או סתם בטבע, לשים בד ציור על כן, לאחוז פלטת צבעים ולמשוח אותם עם מכחול, לצייר את הנוף שמולי. זה נראה לי רעיון נהדר להסתובב עם מחברת כזו, עם דפים לבנים, עבים, ועיפרון מהוה, ולצייר כל פעם שמשעמם לי, או שנחה עלי רוח ההשראה.

רק בעיה אחת. אני לא יודעת לצייר, וכל קשר ביני לבין כשרון ציור הוא מקרי בהחלט. כמו שאני תמיד אומרת, אפילו קו ישר אני לא יודעת לצייר כמו שצריך. אני בקושי יודעת לצייר עץ, שלא לדבר על דברים מורכבים כמו פרצופים. היו לי שיעורי אמנות בבית הספר, והמורה לימדה אותנו כל מיני שיטות איך לצייר פנים. לי תמיד יצאו מפלצות. שלא לדבר על תלת מימד, פרופורציה וקנה מידה. שם אני לחלוטין Hopeless. שום חוש מימד, שום כשרון, שום כלום. Diddley Squat. שמעתי כבר שאפשר ללמוד הכל, אבל כדי ללמוד איזושהי אמנות, צריך כשרון בסיסי, איזושהי להבת נר קטנה, ניצוץ, שאפשר לפתח אותו למשהו משמעותי. אין לי את זה כשזה מגיע לציור, מה לעשות. כל בנות הדוד שלי הן ציירות מחוננות, מעצבות, ארכטיקטיות, משרטטות. כשרונות על באמנות, כל אחת בתחום שלה.

כנראה ירשתי את חוסר הכשרון בציור (ובזמרה, אבל זה נושא כאוב אחר) מאבא שלי, שכל מה שהוא יודע לשרבט זה איש קטן ומוזר, וזהו. ולא שלא ניסיתי - כל פעם אני מוצאת את עצמי בחנויות לצרכי ציור ואמנות, מבזבזת סכומים נאים על מכחולים, צבעים, בלוקים. ומנסה. פעם, פעמיים, שלוש. זה תמיד נראה אותו דבר. וזה תמיד הולך לפח. אפילו סתם להעתיק משהו אני לא ממש מצליחה. זה תמיד נראה כמו יצירה של ילד מפגר בכיתה ג'. אוף, כמה אני מקנאה באלה שיכולים לקחת עט זול ונייר מחברת מקומט, ולהוציא תחת ידיהם יצירות מופת - אנשים, פרצופים, עצים, דרקונים, נוף, כלי נשק... יהיה מה שיהיה, אני מנסה לפעמים לחקות את המוצלחים האלה, ונכשלת פעם אחר פעם... 

כשגיליתי את נפלאות הצילום, ולאחר מכן את הגרפיקה הממוחשבת, הצלחתי לפצות, ולו במקצת, על תשוקת הציור המתוסכלת שלי. במקום לצייר - אני מצלמת. במקום לשרטט - אני מעבדת במחשב. אבל אני לא יכולה להתחיל מדף ריק. הו, לא. מקסימום היכולת שלי מתבטא באפשרות לראות משהו שהוא פוטנציאל לתמונה, ולהקפיא את המשהו הזה, את הרגע הזה, בעדשת המצלמה. אני מסוגלת להקדיש לו, לדבר היפה שראיתי, רק כמה רגעים, ולא שעות של עבודה מאומצת, עם צבעים ואינטרפטציה. לא, לא. אני יודעת ללחוץ על כפתורים. דור ה-X. ה-Y. אולי כבר ה-Z.

עם זאת, לפני כ-10 שנים, היתה לי הברקה אחת ויחידה. משהו, שלטעמי הוא הציור הכי מוצלח שהוצאתי מתחת ידי. הייתי בתיכון. זה היה בשיעור משעמם במיוחד. היתה לי מדבקה של צבי הנינג'ה (אלוהים יודע למה), וזה מה שיצא. אתם יכולים לצחוק כאוות נפשכם, אבל אחרי שאחתוך לעצמי את האף (או איזה ציץ אחד), זה יהיה שווה מיליונים:

הסיטואציה: מטוס סילון גדול ונאה חג בשמים.

לפני ה-11.9.2001: "וואיי, איזה כיף להם, מעניין לאן הוא טס". או: "הייתי משלמת עכשיו הרבה כסף כדי להיות על המטוס הזה".

אחרי ה-11.9.2001: "אתה חושב שהוא יפגע בבניין ההוא?" או: "לא נראה לך שהוא טס נמוך מדי?".

הסיטואציה: קבלת תלוש משכורת.

גיל 19, צה"ל: "וואי, מגניב. 2500 שקל!".

גיל 21, קצת אחרי השחרור: "וואי, מגניב! 3500 שקל, ומס הכנסה לא נגע לי כמעט בכלום".

גיל 22, אחרי קידום: "וואו. 4500 שקל. אני עשירה!".

גיל 26, כיום: "סססססססססססאמק המס הכנסה הזה. חודש שלם אני עובדת והם לוקחים לי הכל, גם ביטוח לאומי האלה, ומה זה הקיזוז הזה ואיפה הנסיעות, ומה פתאום הבראה...?!"

הסיטואציה: בילוי בבר או מסעדה, שבו כולם שותים אלכוהול.

לפני גיל 18: "אני אקח מיץ תפוזים. לא, אני לא שותה אלכוהול בכלל".

גיל 20: "טוב, אז בירה. איזה? לא משנה, מה שיש". או: "יין אדום, קברנה סוביניון".

כיום: "קוסמופוליטן אתם יודעים לעשות פה?". אחרי 20 דקות:  "יש טקילה? לא? טוב, איזה וויסקי יש לכם? טוב, אז ג'וני ווקר אחד, עם קצת קרח".

למרות מצב רוחי המהוה, בשניה שהתחילו הדבילים לקפצץ על הבמה, עלה חיוך שטני על שפתיי. כמות הארס שאפשר להוציא על פרט במופע ההזוי וסוחט הכסף הזה, היא בלתי נדלית.

אז מה היה לנו שם?

כסף: כרטיס עלה 39 שקלים ו-270 כוכבים בישראכרט. לדעתי היו כ-7000 איש בהופעת אחה"צ. תעשו את החשבון לבד. 4 הופעות ביום, 7 ימי חנוכה. לאן הולך הכסף הזה, לאן? כי ברור לי שלרקדנים (הבלתי מתואמים בעליל) לא משלמים פה יותר משכר מינימום. מישהו יודע מי המפיקים של העניין הזה? והאם מישהו מהם רווק במקרה?

כסף 2: בקבוק מיץ ענבים לילדה, בקבוק מים מינרליים לבחורה העצבנית (אני) ובייגלה בטעם בצק-לא-אפוי = 30 שקלים. הסתכלתי טוב כדי לבדוק שלבייגלה אין ציפוי מזהב. והשומשומים? היו שומשומים, לא יהלומים. תפוח מצופה, אגב, גם כן 10 שקלים. נראה לי שהמדיניות של "כל אחד ב-10" היא פשוט כדי להקל על המוכרות עם המבט המזוגג-משהו בעיניים, שיהיה להן יותר קל לחשב.

כסף 3: קלטת וידאו+דיסק של המופע המהולל = 50 שקלים. למערכת שלי הדיסק הזה לא ייכנס, לא משנה מה יקרה.

המנחים: רועי בר נתן, למשל, זו תופעה שלא ברורה לי בכלל. ליצור הזה אין כשרון במילימטר בגוף שלו. כל מה שהוא יודע לעשות זה לצרוח, כל הדמויות שלו נראות ונשמעות אותו הדבר, והשטיקים של פריצי פשוט כל כך מטומטמים, שאפילו הילדים לא צחקו מהם. עופר שכטר (שלמרבית הגועל כונה באירוע נשגב זה "טר-טר". כן. שמעתם טוב) מסוגל למלא רק את תפקיד הצפונבון עם הדאווין הקל, וגיא אריאלי (גיא-גיא כינויו, כמה לא-גיי בכלל), השם יקום דמו, הזכיר לכולם כמה חבל שהוא לא מת באמת ב"משחק החיים". והיה גם נחש שיצא מתוך קופסא, וזיין את המוח בקול קרייני ועמוק (אני לא סגורה על מי זה היה, אבל הוא נורא מוכר). מישהו יכול להסביר לי את העניין הפאלי הזה?!

הזמרים: יהודה לוי (כשרון על בזימרה, אין מה לדבר) בחולצות מבריקות שגם בסבנטיז לא הצליחו למכור; רודריגו מלא-לקחה-אותי-שרון קיבל הכי הרבה מחיאות כפיים. רודריגו, נשמה, מה זה אומר לדעתך שקהל המעריצות שלך מורכב בעיקר מילדות בנות 10?; שלומי סרנגה בכפתן כחול עם חמסה (אבל אנחנו לא עדתיים); צביקה פיק במראה פדופילי להחריד, זכה לטקס סגידה והערצה על הבמה, שגרם לי לעוויתות הקאה נמרצות; להקת חמסה במעידות לא-חינניות בזמן צעדי הריקוד (כנראה שיש אנשים שלא יכולים לעשות תנועות עם השפתיים ולרקוד בעת ובעונה אחת) וכמובן - יעל בר-ציצי עם הציצי בחוץ, רוכבת על גמל כמלכת המדבר (או משהו).

הרקדנים: מילא הכוריאוגרפיה, אבל שמישהו ידאג שהם יזוזו ביחד? קצת תיאום, משהו?

הפלייבקים: מישהו שמבין בסאונד יכול להסביר לי איך אפשר לזייף גם כשאתה לא שר באמת, בחי, על הבמה?

הילדים: תפקדו בעיקר כחמניות. צריך לראות כדי להבין.

השערוריה: פרסומות-לא-סמויות-בכלל בטקסטים של ההנחיה ("ראית, היא השאירה לי את הסלקום שלה במתנה", "למדתי את זה בערוץ לוגי ב-HOT"). בושה וכלימה. וגם הקטע המגוחך בהתחלה - "קהל נכבד, אתם מתבקשים לכבות את מכשירי הסלקום שלכם... וגם את המכשירים האחרים (מצורעים שכמותכם)" - לא הוסיף נקודות זכות לסלקום בעיני.

הקהל: ישראלי במלוא מובן המילה - נדחפים בתור לכרטיסים, צורחים על הילדים שיישבו יפה, הולכים מכות בתור לשירותים, מתים על צביקה פיק ומתחילים ללכת הביתה לפני שהמופע נגמר.

שלא נזכה לראות את זה גם בשנה הבאה.

אתה רץ לקרוא כל כתבה או אזכור לישראבלוג (או לבלוגים בישראבלוג) בעיתונות הכתובה או באינטרנט, ומשאיר תגובות אוהדות.

קנית מנוי עד שנת 2012. שיהיה.

נורא מטריד אותך שנענע הולכים לקנות את ישרא.

כבר הפסיקו לעניין ו/או להצחיק אותך החיפושים שאנשים עושים ב-Google ודרכם מגיעים לבלוג שלך.

אתה נורא מתעצבן כשמישהו מפרסם את מערכת הבלוגים של תפוז, ומעז לטעון שהיא יותר טובה מישרא.

אתה יודע בעל פה את האימייל של יריב.

ואת הטלפון שלו בבית.

אתה זוכר את הכתובות של כל הבלוגים הקבועים שלך, כולל מספרי הבלוגים.

יש לך יותר מ-30 בלוגים ב"קבועים".

אתה מנוי ליותר מ-10 בלוגים.

לבלוג שלך יש יותר מ-50 מנויים.

כשבלוג החביב עליך לא מתעדכן במשך יותר מ-24 שעות, אתה מיד מקים קול זעקה, ואף מצלצל למשטרה, להכריז על בעל הבלוג כנעדר ובסכנת חיים.

הפסקת לחגוג כל 1000 כניסות, ועברת לחגיגות כל 10000 כניסות.

הפסקת לחגוג בכלל בכל מה שקשור למספר כניסות.

עברת את נוי-נוי במספר הכניסות.

בכל פוסט שלך יש יותר תגובות מאשר אצל קיפוד כזה.

אתה מתכנן בלילה נקמה אכזרית לחלק מהנפשות הפועלות בבלוג של margi.

אתה זוכר בעל פה את ה-URL של שרת העלאת התמונות.

אתה יודע בעל פה את ה-IP Adress של israblog.co.il, רק למקרה שיפלו שרתי ה-DNS של ספק האינטרנט שלך.

אתה זוכר בעל פה את השמות של כל הבלוגים העוסקים בעבודה של הכותבים שלהם.

אתה מפרמט את המחשב מרוב עצבים כשהאתר מוחק את הקוקיז שלך.

יש לך יותר מ-1000 פוסטים בבלוג.

אתה כותב יותר מ-5 הודעות ביום בפורום של ישרא.

יש לך התקפי קוצר נשימה, עלייה בלחץ דם, ותעוקת לב כשישראבלוג נופל.

יש לך תשובה נורא מתוחכמת וארוכה למי ששואל אותך "מה זה בלוג".

אתה עונה "לא" חד משמעי ומפוחד לכל מי ששואל אותך אם יש לך בלוג, ואם הוא במקרה בישראבלוג.

קנית פוטושופ רק בשביל שתוכל לכווץ את כל התמונות שלך לגודל 50K.

מספר הבלוג שלך קטן מ-5000.

קטן מ-1000.

קטן מ-100.

כבר לא מזיז לך אם כתבו עליך ב-YNET, וואלה או בטאון חיל האוויר.

אתה עורך מעקב מדוקדק אחרי מצב רשימת הבלוגים הפעילים בעמוד הראשי, יודע טוב מאד מי עלה, מי נעלם ומה היתה הירידה הגדולה של השבוע.

אתה שוקל התאבדות כשהבלוג שלך נעלם מהרשימה הזו. לחילופין, אתה מתחיל להפציץ ב-50 פוסטים ליום ומשחד אנשים כדי שיגיבו בבלוג, רק כדי לחזור לרשימה.

כשמישהו שואל אותך "מה נשמע", אתה מציג לו אייקון של סמיילי מחייך.

כשמישהו אומר משהו שמצחיק אותך, אתה מציג לו אייקון של סמיילי מחייך עם משקפי שמש.

יש לך כינויי חיבה ושמות מקוצרים לכל הבלוגרים החביבים עליך.

[פוסט קודם ועתיק יומין, כאן]