אתם מכירים אותם. אולי זה אתם בעצמכם. המגיבים:

העילג - כותב בשגיאות כתיב מדהימות, חובב טעויות הקלדה, ולא מתרגש מחוסר סימני פיסוק. לרוב כוונותיו טובות, אבל אי אפשר ממש להבין מה הוא רוצה.

המגיה - אולי ההיפך מהעילג. אין לו ממש מה להגיד, אבל הוא נורא אוהב למצוא טעויות הקלדה, טעויות כתיב או סתם אי דיוקים קטנים וחסרי חשיבות. שגיאות גדולות באמת גורמות לו לגמור במכנסיים. לרוב מדובר באנשים לא קוראים את הפוסט שכתבת מתוך עניין, אלא סתם מתוך סקרנות עריכתית.

העצלן - סמיילי וזהו. ככה, מספיק, לא?

הסמיילי-הלא-קשור - תגובתו יכולה להיות עליזה, אך הוא משתמש באייקון כועס או משועמם, או כל וריאציה אחרת. אצל חלק מהמגיבים זה סימן היכר. אצל חלק - מי יודע?

הפסיכולוג בגרוש / האנליסט - אוהב לחלק עצות ולנתח את האישיות של הכותב, גם אם הפוסט לא נכתב במטרה לקבל דעות ועצות. משפטים אופייניים: "את צריכה לצאת יותר, ככה תכירי אנשים", "זה יעבור עם הזמן", "תפסיקי להיות מחוברת למחשב כל הזמן", "את לא מבינה", "האהבה זה הדבר הכי חשוב". ממש ורדה רזיאל ז'קונט בהתהוות.

שאינו יודע ציניות - הוא לוקח מאד ברצינות את מה שנכתב בפוסט. כל כך ברצינות, שהוא כבר לא מסוגל להבחין בין פוסט שכתוב בציניות, בצחוק או סתם ברישול. בשבילו, הכל רציני, מהותי, קיומי ועמוק. הוא עלול להבהל מאד, למשל, מקיטורים על ציצי גדול, ולהתחיל להציע עצות מעשיות כמו הקטנה בניתוח.

החנפן - ואני לא מדברת על אלה שמחמיאים באמת מהלב, אלא כאלה שעושים את זה כחלק מפרסומת לבלוג שלהם, ומפיצים את אותו טקסט ב-10 בלוגים שונים: "את מדהימה, את כותבת מעוללללללללללה, הבלוג שלך אחלה!!! פ33ה!!!" וככה תראו אותו מגיב בכל מיני בלוגים ביום הראשון לשהותו בישראבלוג, ואחר כך ייעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

המפרסם - "בואו לבלוג שלי!!!" ולינק. גם אם זה בתגובה לפוסט על סבתא שלך שנפטרה. מאד רגיש, בדרך כלל.

הלא-קשור - כתבת פוסט נורא מושקע על פריחת המרגניות בשדה שליד ביתך. ובא המגיב הלא-קשור, וכותב בתגובה: "אתמול קניתי טוסטוס חדש". או לחילופין: "תגידי, איך את יודעת מה אנשים מחפשים בגוגל?".

המתנשא / הפוליטיקלי קורקט - כל פוסט על נושא שהוא קצת שנוי במחלוקת, או פוסט בוטה, או עם הומור שחור (על בשר, רצח, קללות, התנהגות אנושית, סמים וכל דבר שתוכלו להעלות על דעתכם), יביא לתגובות לפחות מגיב אחד כזה. "זה לא יפה", "דוחה", "אני לא מבין למה צריך לדבר ככה" ועוד כל מיני משפטים רכי-לבב יוצאים לו מהמקלדת. לאלה אני אומרת - יאללה, יאללה.

החחחחחחחחחח - כל שאר המקשים אצלו במקלדת לא עובדים. אז חחחחחחחחח זה מה שיוצא.

הסדרתי / הדעתן - יגיב לכל פוסט שכתבתם, לא משנה מה הנושא ומתי. יש לו מה להגיד על הכל. לרוב הוא גם מתחכם (ע"ע). ניתן למצוא אותו מגיב בכמה וכמה בלוגים. הכל בכוונה טובה, כמובן.

המתחכם -  מנסה להיות מצחיק, תמיד ובכוח. לא ממש הולך, לו לרוב, אבל הוא משתדל.

נטול הזין - נאצות, קללות, העלבות אישיות. הכל הולך, וכמה שיותר, ורצוי לכל פוסט שתפרסמו. בעילום שם, כמובן. זה כי חסרות לו גם הביצים.

שולח המיילים / הסמוי - הוא לא מגיב בבלוג, אבל מנוי וקורא קבוע. מדי פעם הוא מבליח באימייל עם איזו מילה טובה. בבלוג שלי יש המון כאלה. לפעמים מדהים עד כמה.

הקאונטר האנושי (באדיבות Beholder) - שתי תגובות אופייניות, שאף פעם לא קשורות, חלילה לתוכן הפוסט - "אני ראשון!", ו-"איזה כיף, אני המבקר ה-3321 שלך, איזה מגניב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!".

בעלי המניות בבלוג (באדיבות קיפוד כזה) - אלה חושבים שהבלוג שלהם, של אמא שלהם, או שהם קנו בו מניות. בכל זאת, הם עושים לך טובה וקוראים! אז תשרת אותם! משפטים אופייניים: "מספיק עם הפוסטים העצובים!" או "כמה את כותבת?! לא נמאס לך?!" או "אני לא מספיק לקרוא ואת כבר כותבת עוד פוסט!" או "אוי! מצויין! עוד פוסטים כאלה!". ואני אומרת - רק רגע. כבר. עוד שניה. מיד!

הפז"מניק - היה פה מאז ומתמיד. ראה הכל. קרא הכל. כתב הכל בריבוע. הוא עייף. אין לו כוח אליכם. תעזבו אותו בשקט. שום דבר כבר לא מלהיב אותו. אולי פעם היה לו מה להגיד. היום הוא כבר גמור...

אם שכחתי איזשהו זן, אתם מוזמנים להציע תוספות.

הכביש הוא שלך, של אבא שלך ושל אמא שלך. התנהג בו כחפץ ליבך.

הנתיב השמאלי, כמו בבריטניה, נועד לנסיעה איטית של 75 קמ"ש בדרך בין עירונית.

אם נהג מאחוריך, בנתיב השמאלי, מהבהב לך כי ברצונו לעקוף, אל תזוז. השאר בנתיב השמאלי והאט למהירות 60 קמ"ש לכל היותר. כאשר הנהג יתייאש וינסה לעקוף אותך מימין, עבור מיד לנתיב הימני.

אין צורך לאותת במעבר בין נתיב לנתיב. זה סתם אוכל חשמל, וגם הרעש של הווינקר מעצבן.

כאשר אתה בתוך המכונית, אתה מוסתר מעין כל. לכן, ניתן לחטט באף ברמזור, גם כשיש לידך רכבים אחרים. רצוי לבחון את האוצר שחפרת מהאף. זכור! נגב את המוחטה על החולצה ו/או המכנסיים, להשגת אפקט מלא. איש אינו רואה אותך, כאמור.

הכביש הוא פח הזבל שלך. השלך כל חפץ מיותר מן הרכב אל הכביש, רצוי תוך כדי נסיעה, כדי שלא יישאר לידך לכלוך. הרכב הוא ביתך! שמור על נקיונו.

מומלץ ורצוי להשליך סיגריות בוערות מהחלון בנסיעה לילית. זה עושה אחלה זיקוקי דינור.

לכלב תמיד עדיפות על בני אדם, ולכן הושב אותו תמיד במושב הקדמי, עם החלון פתוח, כדי שתהיה לו רוח, כמו שהוא אוהב.

החנייה לצורך קניית סיגריות בפיצוציה נחשבת כמקרה חירום, לכן מותר לך לחנות בכל מקום שתרצה. רצוי ברחוב סואן, תוך כדי עיכוב התנועה, כדי שידעו שאכן מדובר במקרה חירום.

המדרכה היא מקום החנייה האידאלי - יש הרבה מקום ואין סיכוי שידפקו לך את האוטו.

כל לובש מדים כחולים הוא איש רע, שיש לו משהו אישי נגדך. קח זאת בחשבון.

אוזנייה לסלולרי רק מגבירה את הקרינה שמגיעה למוח. דבר ישירות לטלפון, זה הרבה יותר בטוח.

אין חוק נגד שליחת SMS תוך כדי נהיגה. ממילא אין משהו מעניין על הכביש. התרכז במסך הטלפון, כדי שלא תשלח SMS עם שגיאות. לא נעים.

הנהג השני תמיד אשם, ונוהג פחות טוב ממך. התייחס אליו בהתאם!

נהיגה בכביש מהיר היא הזמן הטוב ביותר לסדר את השיער, לתקן ליפסטיק ולמרוח מסקרה. נצלי את המראות המותקנות ברכב, הן מאפשרות לך מבט מכל הכיוונים, להופעה מושלמת!

יש לצפור לנהג שלפניך עוד לפני הופעת האור הירוק, ע"מ למקד את תשומת ליבו, כדי שלא יתעכב ויעכב גם אותך.

אל תקח טווח בטחון של זמן לפני פגישה. תמיד אפשר לחתוך ולנסוע 140 קמ"ש. שב בבית, שתה עוד כוס קפה. יהיה בסדר!

כאשר רכב שנמצא לפניך מאותת לך כי ברצונו לעבור לנתיב שלך, האץ מייד, וסע לצידו, כך לא תאפשר לו את המעבר.

אם התבלבלת בבחירת הנתיב (למשל, אתה צריך לפנות ימינה בצומת, אולם נסעת בנתיב השמאלי), אל חשש - עכב את כל התנועה על ידי כך שתחתוך לנתיב הימני. אל תשכח לסמן לנהגים שבנתיב זה באמצעות תנועות ידיים מוגזמות וצפירות עזות. אם עכבת את התנועה, וגרמת לאנשים לפספס רמזור, לא נורא. יהיה עוד ירוק אח"כ, העיקר שאתה תמשיך בדרכך.

כאשר עוצר אותך שוטר על עבירת תנועה, הכחש עד צאת נשימתך.

תלה כמה שיותר פריטים מקשקשים, מרעישים וגדולים על המראה האחורית. זה יעשה לך נעים בעין, ויסיח את דעתך מהכביש המשעמם.

אם החלונות והמראות שלך לא רועדים בזמן שאתה משמיע מוזיקה באוטו, הגבר את הווליום והרם את הבסים. אל תשכח לפתוח את החלונות, למען ייהנו כולם מהלחנים המשובחים שאתה נוהג להאזין להם.

ככלל, אתה לא עושה עבירות תנועה והינך הנהג המושלם. ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.

  הם חיים ביננו. לפעמים זה פשוט אנחנו. העצלנים. המחכים לדקה האחרונה. שלא נוקפים אצבע אחת מעבר למה שצריך. שלא מזיזים אף איבר מאיברי גופם אם זה לא מקרה חירום של ממש, וגם אז הם ימצאו תירוץ להמישך לבהות באיזו נקודה בקיר, בטלוויזיה או במחשב (וזה במקרה הטוב, כי המחשב דורש פעילות ואקטיביות מסויימת). ונתן בהם סימנים:  

כלים: זה ידוע שהכלי הראשון שאוזל ממגירת הסכו"ם הוא הכפית. מעשה שטן הוא זה, ואין איש יודע את ההסבר לתופעה. אז מה, שנרחוץ איזה כפית? חס ושלום! יש כפות, למען השם! קפה אפשר לשים גם "לפי העין". לערבב אפשר גם עם מזלג. וגם עם סכין. מילקי אפשר לאכול במזלג, זה לא בעיה.  

טוסטר: בפעם הקודמת חמם העצלן "מאמא עוף", וכמובן לא ניקה את התבנית. עכשיו הוא רעב. האם ירחוץ את התבנית לחימום נוסף? למה?! שמים נייר אלומיניום מעל. זה סטרילי. המהדרין יאמרו: "מה זה משנה? מאמא עוף זה מאמא עוף. אותם חיידקים", ויחממו גם ללא בידוד של נייר אלומיניום.  

רכב: נגמרו המים של המגבים. שמא יעצור העצלן בתחנת דלק וימלא מים זכים במיכל? חלילה, הס מלהזכיר. יש בקבוק מים מינרליים באוטו? אין בעיה! עצור ברמזור הקרוב לביתך (שכן הבעיה מתגלה מחדש כל פעם שנכנסים לאוטו, גם אם המים נגמרו שבוע קודם), מזוג מעט מים על הזכוכית הקדמית, והרי לך חלון נקי, מעשה ידיך להתפאר.  

אוכל: אין ירקות, אין ביצים, אין חלב, המקרר ריק ונושבת ממנו רוח פרצים חשודה. הארונות הפכו למארחים לקורי עכביש ושאר ירקות. הלוואי והיו שם ירקות! הילך העצלן לסופרמרקט או למכולת השכונתית? למה? הנה, יש פה קופסת שימורים שאמא הביאה לי אחרי יום כיפור (מלחמת יום כיפור). נראית במצב טוב. חלודה? שטויות, זה רק מבחוץ. והנה כמעט לא מרגישים את טעם הלוואי. או שיש מנה חמה. אמנם, כתוב פה שפג תוקפה בנובמבר 89', אבל זה שטויות, היצרנים רק עושים את זה כדי שרשתות השיווק יחליפו מלאים. זה הכל קונספירציה. ואני גם נורא אוהב את הטעם הזה, קוסקוס בטעם מג'דרה ברוטב סיני חמוץ מתוק. נורא טעים. ומשביע.  

כסף: קיבל העצלן צ'ק לפקודתו (לא ברור ואנחנו לא רוצים לדעת מה הוא עשה בשביל זה). הילך להפקידו בבנק? אבל יש תור! והיום בכלל סגור כבר (בטח שסגור למי שקם ב-14:30 בצהריים). מחר. שבוע הבא. אחרי החגים. זה בסדר, אפשר להפקיד גם אחרי חצי שנה. מה, עברה כבר שנה? שיט.  

דו"חות: 90 יום לתשלום. מעולה, שטויות, יש לי זמן. הכסף צובר ריבית בבנק בינתיים, ממילא (לא חשוב שהוא במינוס, כי הוא לא מפקיד צ'קים). אה, עבר המועד לתשלום? לא נורא, ישלחו לי עם הקנס בדואר רשום. שטויות, זה קנס של העירייה. מי בכלל משלם דו"חות חנייה?  

הגשת עבודות: לעולם יחכה העצלן לשעה אחת עשרה וחצי בלילה, בערב שלפני מועד ההגשה האחרון, האולטימטיבי, אחרי כל ההתחנפויות למרצים. כל פעילות אחרת הופכת לחשובה ומעניינת יותר, כולל צפייה בטלוויזיה (goes without saying), ניקוי אבק, סידור אוסף הבולים של סבא ושיחות ארוכות בטלפון עם אנשים שלא דיבר איתם העצלן ב-5 השנים האחרונות. שטויות, נישן פחות 6 שעות. נישן כשנמות.  

שינה: אז, איכשהו, העצלן מספיק לישון קצת לפני המוות - חלום: "אני אגיע הביתה מהעבודה, אעשה כלים ואסדר את כל הבלאגן בחדר". מציאות: "יאללה, אני אשן שעה, אקום רענן ואסדר אח"כ". מציאות נושכת: "מה, כבר תשע בערב? לא ישנתי טוב. אני הפוך לגמרי". לוקח לו שעתיים רק להתאושש מהשינה, ואז כבר ממילא מאוחר בלילה, רואים עוד קצת טלוויזיה (עד 3 לפנות בוקר, נניח) והולכים לישון. "אני עייף מת, לא ישנתי כל הלילה."  

מעלית: ברור שעדיף לחכות 5 דקות שהמעלית תרד מהקומה ה-16 לקומה שניה, כדי שהעצלן יוכל לרדת לקומת הקרקע. ולעלות קומה אחת? השתגעת, בשביל מה יש מעלית? חם ללי. התיק הזה כבד. אני מת מעייפות, לא ישנתי כל הלילה. יש לי בעיות בברכיים.  

כביסה: מה, החולצה הזו? לא מלוכלכת, מה פתאום? ויתלה אותה העצלן 20 דק' לאוורור בחוץ (או לעשירים: יעביר אותה כמה דקות במייבש), והנה היא כמו חדשה. הכתם? שטויות, לא רואים. זה נראה כמו חלק מההדפס.  

ספורט: אין לי זמן. זה לא בריא. יש לי לומבגו. יש לי עין עצלה. יש לי פריצת דיסקוס. יש לי חולייה חלשה בצוואר. יש לי פציעה מהצבא. הרופא אמר לי לא להתאמץ (כשהיה חולה ובאמת היה צריך לנוח, כמובן שהעצלן לקח את ההוראה הזו כהוראת קבע לכל החיים). הברכיים שלי, הרצועות, הגבה השמאלית. ספורט? מה?  

משפטי מפתח: אני עייף. אין לי כוח. אחר כך. מחר, טוב? תתקשר אתה, טוב? אני לא יודע איך עושים את זה. לא מכיר. לא מבין. קשה, קשה. מה נשמע? אני יודע, סוחבים.  

יש כמה וכמה ספרים שקראתי יותר מפעם אחת. יש גם כאלה שקראתי יותר מ-20 פעם. אבל אין הרבה סדרות ספרים שקראתי יותר מפעם אחת. דוגמא מצויינת מבחינתי לספר שיוצר עולם, חובק אותו ושואב אותך פנימה, הוא Dune. העניין הוא, שאי אפשר להתייחס ל-Dune (או חולית) כאל ספר בודד, סיפור שמתחיל ונגמר, כיוון שמדובר בסדרת ספרים, שמספרת עלילה שנמשכת על פני דורות, מאות בשנים, ונפרשת על פני עשרות מקומות, תוך כדי שהיא מלווה עשרות אנשים וגיבורים מרתקים. אני לא יכולה להכנס לעלילה של כל ספר בפירוט, כי בכל אחד יש רבדים על גבי רבדים של עלילות וסיפורים. אבל, כדי לסדר את הראש למי שתוהה (כמו הבורגני), הנה תקציר מתומצת:
 
הסאגה של Dune מתחילה בספר שכותרתו הפשוטה, Dune, לא מסגירה מאום מהעושר הפנטסטי שבפנים. הסיפור מתמקד בפול אטריידיס, שיהפוך לנביא המסתורי של Dune, ששמו Muad'Dib. המון הרפתקאות, מיסטיקה והרבה מדבר ומנהגים עתיקים. וכמובן, אנחנו מגלים את ה-Spice, החומר היקר והחשוב ביקום.
 
לאחר מכן הגיע Dune Messiah, שממשיך את סיפורו של פול, שהפך לקיסר, ושולט בזרימת ה-spice באימפריה שלו. פול, בעל הכשרון המיוחד של "קפיצת הדרך", עושה דרך מפותלת בהכרה העצמית שלו ובהבנה שלו לגבי העתיד.
 
Children of Dune, הספר השלישי, מספר את סיפורם של התאומים, ילדיו של פול, על גבי כוכב לכת שכבר איננו מדברי לגמרי. אחד מהילדים, לטו, עתיד להפוך לדמות חשובה במיוחד בהמשך.
 
וכך היה, ב-God Emperor of Dune, לטו הופך ליצור שאינו אנושי, אבל גם אינו תולעת חול של ממש, והוא שולט ביד רמה באימפריה, אולם תמורת מחיר כבד במיוחד.
 
ב-Heretics of Dune, חולית חוזרת להיות פלנטה מדברית, לאחר שתולעי החול כמעט נכחדו, ועימן ה-spice.
 
בספר האחרון בסדרה, Chapterhouse: Dune, כוכב חולית נהרס ונעלם, וה-Bene Gesserit, אותן "מכשפות נשיות", מתמודדות נגד אויב חדש, תוך כדי נסיון ליצור Dune חדשה בכוכב אחר. סוף הספר משונה ומתעתע, ומשאיר הרבה שאלות.
 
לאחר מותו של הסופר, פרנק הרברט, ניגש הבן שלו לעבודה, כדי לתעד ולתאר את ההיסטוריה שקדמה לספר הראשון, הוא Dune. הוא הוציא סדרה של 3 ספרים - House Atreides, House Harkonnen ו-House Corrino, המגוללים את סיפורם של בתי האצילים, את תחילתן של היריבויות והבריתות, ואת מה שהביא לנחיתתם של בני משפחת אטריידיס על Dune מלכתחילה.
 
ועוד אחורה הולכים בזמן - עכשיו מתחילה סדרה נוספת, המתארת את ההסטוריה 10,000 שנה לפני הולדתו של פול אטריידיס, האיש ששינה את היקום. הראשון שבהם נקרא The Butlerian Jihad, ושניים נוספים צפויים בקרוב - The Machine Crusade ו-The Battle of Corrin. 

(קריאת ביניים מתלהמת: התרגום לעברית של הספרים נורא מיוחד ויפה, אבל אין טעם לקרוא בעברית. משהו הולך שם לאיבוד. רק באנגלית)

הספר הפך, כמובן, לסרט מעולה של דיוויד לינץ'. אמנם, הסרט לא היה נאמן ב-100% לעלילה, אבל שיקף בהחלט את רוח Dune. זאת בניגוד למיני-סדרה שיצאה לפני מס' שנים, שהייתה איומה ונוראה, למרות כל האפקטים, ולא הצליחה להעביר במאום את האווירה של הספרים המצויינים. השחקן הראשי היה מזוויע במיוחד, ולא הצליח להעביר את הכוח והקסם שמאחורי הדמות המורכבת של פול. ה-Bene Gesserit גם כן הוצגו בצורה גרועה. רק אלוהים יודע למה בחרו לעשות סדרת המשך, על בסיס Children of Dune.

גם משחקי מחשב יצאו, כמובן, ואומרים שהם מצויינים. לא יצא לי לשחק, האמת.

מעומק הלב אני אומרת: מדובר באגדה, באחד הספרים הקלאסיים האמיתיים, כזה שגם מי שלא אוהב מדע בדיוני יכול להתחבר אליו, ולמסרים החבויים בתוכו. עונג אמיתי של מדבר, חיים, מוות וסודות היקום.