RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 משחק הקטעים
אני עסוקה כרגע בהתאוששות מפרץ צחוק מטורף שאחז בי. הפרק האחרון של "משחק החיים" היה כל כך בלתי שפוי, לא מחובר ומצחיק, שפשוט אין לי דרך להביע את זה.
רגעי שיא:
בתיה עפה למוסד לחולי נפש. אם כי, לפי הפרצוף של זה שבא לאשפז אותה, לא הייתי חותמת שהם לא דפקו לה כדור בראש בדרך לאברבנאל.
ירון בורח מבית החולים באמצעות מזימה מתוחכמת שכוללת 2 קסדות וזר פרחים. אח, כושר ההמצאה האנושי, אין שני לו. וכמובן שהוא יכול ללכת ואף לרוץ ולעלות על במה, חמש דקות בדיוק אחרי שהתעורר מתרדמת. פלאי הרפואה המודרנית.
אפי ורותם נפגשים, ורותם בקשיחות האופיינית לה - מתעלפת.
אפי מוריד את הכובע ומראה לכם למה בדיוק הוא היה לו על הראש כל הזמן. תחזיר, תחזיר אותו ממי.
ליה מגלה שהיא וירון לא אחים. זה לא עושה את הרומן שלכם יותר אטרקטיבי. עם גילוי העריות, לפחות, היה בזה עניין. עכשיו אתם סתם זוג פולני, יבשושי ומגעיל, שלא מזיז לאף אחד. רשמתם את הילד לג'ימבורי כבר?
ההצגה עולה, השחקנים לבושים בסמרטוטים קרועים ומכוערים. על מה בזבזתם את כל התקציב? על זונות לאודי?
שירן פוגשת את אשת חלומותיה - לסבית קצוצת שיער וארוכת שיניים שלא מדברת. פשוט מושלם. כן, גם אכלנו את זה ששירן לסבית. השרמוטה הגדולה ביותר במזרח התיכון פתאום אוהבת נשים. מסכנה האישה שתיפול לה לידים.
ריקי דופקת הופעה באחד הבגדים היותר מכוערים שנראו על הפלנטה.
אודי שיכור. אז מה חדש? רותם לא עושה עליו רושם עם העלבונות. עלבונות, עלק. במקום לצרוח עליו "יא חתיכת בן של זונה, יא מטריד מניאק, סוטה חולה, זבל, יא חתיכת חרא מסריח, אוכל בתחת, הלוואי שתמות ותישרף בגהינום" היא אומרת לו שהוא עלבון למין הגברי. "עלבון למין הגברי". אה, והיא גם מאוכזבת ממנו. בחיאאאאאת רבאק.
אגב, כמה כסף בדיוק יש לרותם? אפשר כמה גרושים?
אה, נירה. נירה מאבדת את זה. ביננו, לא היה לה את זה אף פעם. עומדת מול המראה, מרביצה לעצמה, מורחת איפור על עצמה כמו חולת נפש. ליצן עצוב. לא, זה לא עורר רחמים, רק גועל. חבל שמישהו לא תקע לה אלת ברזל לראש. היה נחסך מכולנו הרבה סבל. טוב, בשביל אלת ברזל צריך את אלפסי. שהוא כידוע, בכלא.... או שמא...?
לפני זה, קובי הנאלח מראה לנו שכלום לא השתנה, והוא עוד רגע הולך לזיין לעצמו איזו תסריטאית.
אז איך מענישים אחד כזה? כמובן...
סצינת הסיום המעולה - אלפסי אהוב ליבי, מחמל נפשי, החתיך של העולם, כפרה עליו, מסתתר באופן תיאטרלי מאחורי תפריט, ואומר שהכלא לא הפריע לו, כי "מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג, מחשל את אמא". וכן, הוא הולך לדפוק את המניאק שהרג את גנגנה, תנצב"ה. העונש האולטימטיבי לבוגד האולטימטיבי, שינופק על ידי כוכב העל של הסדרה, הגבר המושלם, שסידר את כצנלסון ועוד יסדר את כולנו.
גמרנו 120 פרקים. יהי זכרם ברוך!
| |
דברים שמעצבנים באוכל: קרה לכם פעם....?
אוכל. מסד קיומנו. הדלק לגוף שלנו. אי אפשר בלי זה. אמנם, למדתי לשלוט באוכל (ולהגיע למצב בו האוכל לא שולט בי), אבל עצם ההתעסקות באוכל יכולה להביא לי את הקריזה לפעמים. אני בשלנית מעו-לה (כן, מעידה על עיסתי), ומאד אוהבת לבשל ולעסוק באוכל, ובכל זאת, קרה לכם פעם....?
הכנסתם משהו לטוסטר-אובן, כיוונתם טמפרטורה, כיוונתם זמן, חיכיתם חצי שעה מתים מרעב, נראה לכם מוזר שאין ריח של אוכל, הלכתם לבדוק מה קורה וגיליתם ששכחתם להעביר ממצב 0 למצב חימום?
החלטתם לאכול מנה חמה, אבל לא ערבבתם טוב וכל האבקה נשארה למטה, ואכלתם מנה חמה תפלה, שלא לדבר על תחושת האיכסה שמתרחשת כשמגיעים לתחתית הכוס?
שמתם מלח בקפה במקום סוכר וכמעט הקאתם?
שמתם חלב חמוץ בקפה?
החלטתם לטגן בשמן עמוק, אבל לא חיכיתם שהשמן יתחמם מספיק, זרקתם בפנים את הצ'יפס והוא יצא לכם כמו שקיקי שמן רוויים, ובטח שלא פריך?
ניסיתם לאפות עוגה והיא יצאה שטוחה, מכוערת ועם שקע רטוב באמצע?
ניסיתם לעשות "פלמבה" וכמעט שרפתם לעצמכם את הפרצוף?
לבעלי המשקפיים - פתחתם את התנור או את הסיר וקיבלתם מכת אדים לפנים, ולא יכלתם לראות כלום במשך כמה שניות טובות?
ניסיתם לפתוח דני או מילקי והצלחתם לקרוע רק רצועה דקה מהעטיפה? או שמרוב מאמץ הקופסה עפה לכם מהיד?
ניסיתם לפתוח צנצנת רוטב או שימורים, וכל מה שהצלחתם לעשות לעצמכם זה נקע ביד?
השארתם מלפפונים יותר מדי זמן במקרר, וכשהחלטתם לאכול אותם, גיליתם שהם הפכו למפלצות מסריחות, ריריות ואפרפרות, שאפילו עז לא הייתה מתקרבת אליהם?
ראיתם את ה"תאריך האחרון לשיווק", ראיתם שהוא עבר מזמן, החלטתם לקחת סיכון בכל זאת ולאכול, וביליתם לילה שלם בדיבור עם האסלה?
אכלתם כבד עוף וגרמתם לסביבה להתחרט שאתם קיימים בכלל (והמבין יבין)?
הגעתם למסקנה שפיתה מחוממת במיקרוגל זה פשוט לא זה?
הלכתם לארוחת ערב אצל חברים שלא יודעים לבשל בגרוש, ונאלצתם לחייך כל הארוחה ולהגיד "פשוט מדהים, מעולה" ועוד כל מיני תשבוחות?
ניסיתם להתחיל דיאטה בדיוק ביום שההורים שלכם מזמינים אתכם למסעדה האהובה עליכם, על חשבונם?
| |
מסע הזוי ב-Google
יש הכל באינטרנט, רק צריך לדעת איך ואיפה לחפש. אבל היום, החלטתי לנסות את מזלי, בכפתור הידוע לשמצה ב-Google, שנקרא "I'm Feeling Lucky" או "יותר מזל משכל" (מעניין מי הישראלי שעלה עם הרעיון. כמה ציני ומתאים) בגרסה העברית, ולראות מה אעלה בחכתי, בעודי מתחבטת בסוגיות ברומו של עולם.
קודם כל באנגלית:
אם אתם מחפשים את אלוהים (god), תדעו לכם שהוא נמצא באתר שמתעסק בהחלפת קבצי מוזיקה, P2P. ואם זו לא הוכחה שצריך לשתף קבצים, ושזה מוסרי, אני לא יודעת מה כן... ואם אתם יותר ספציפיים, ורוצים לדעת איפה אלוהים, יש כאן כת מאד מוזרה שכנראה תשמח להסביר לכם.
אם תמיד חשבתם ש-There is no Spoon, כמוני, אז בוודאי תשמחו לגלות שחבורה של בלוגיסטים חושבת בדיוק כמוכם.
אם רציתם לדעת מה זו אהבה, כנראה שהתשובה כאן.
כסף, למי ששאל את עצמו, יש רק באמריקה. ואם להיות מדוייקים - רק בתקשורת האמריקאית. ואם אתם מתעקשים, ושואלים איך בדיוק מרוויחים כסף, התשובה קשורה למשפט הקודם - מצאו דרך לשפר את האנגלית שלכם, רק ככה יש סיכוי.
כל מה שרציתם לדעת על כאב.
ואם כאב הוא מנת חלקכם, בוודאי תהיתם כיצד להתאבד. ובכן, Google יוביל אתכם בזריזות לאתר הבא, שללא כחל ושרק מכריז: "האהבה היא שקר. מוות הוא האופציה היחידה".
השיר הטוב ביותר (best song) במילניום הוכרז כאן.
חיפשתם את האישה הכי סקסית בעולם? אז הנה היא. והגבר הסקסי ביותר? כאן יש תשובה ממש ספציפית. אני אישית חולקת על כך...
עברית שפה יפה? אולי, אבל האתר שמתגלה עם לחיצה על כפתור ה-"I'm feeling Lucky" הוא אחד המכוערים שיצא לי לראות.
חרמנים? מחפשים את הדבר האולטימטיבי - סקס? יכול להיות שתתאכזבו קצת. מסרס משהו, לא?
אם למישהו היו ספקות מהי ההגדרה למחשב... ואם למישהו היו ספקות מי שולט באינטרנט...
המילה intifada הובילה אותי לאתר האובייקטיבי הבא. והיטלר נמצא כאן.
תל אביב, לעומת זאת, היא כל כולה אנשים אינטיליגנטיים, מסתבר...
חיפוש המילים "random site", מוביל לביזאר הזה, שמתחיל במלים "Welcome to The Gyalwang Drukpa's humanitarian Website".
מצלמה דיגיטלית - אתר מעולה, סתם לידע הכללי שלכם (ומוקדש לסנופי... קניתי היום מצלמה, רק לידיעתך. מתי את באה לצלם איתי?)
ספורט? רק בטלוויזיה, ורק באנגליה, כנראה.
מה קורה כשמחפשים מנוע חיפוש במנוע חיפוש? אכן, שאלה פילוסופית עמוקה. האם זה כמו מראה המשקפת מראה? אם השליתם את עצמכם שיקרה משהו מעניין, אז אתם עלולים להתאכזב.
כמו שאתם יודעים, התשובה לקיומנו היא 42, ואי לכך ובהתאם לזאת, רק מן הראוי שנגיע לאתר הזה.
טרור? אין דבר כזה. רק במשחקי מחשב.
אבל טרור ערבי? יש, ויש לו גם הרבה קורבנות אמריקאיים, מתברר.
ובעברית:
כל אחד צריך מזל, ולכן יש את הסלון של מזל! ולא, זה לא מה שאתם חושבים...
אלוהים, מסתבר, נמצא כל כך קרוב אליכם, שזה לא להאמין. אפשר לומר שהוא אחד משלנו! אני אישית ציפיתי לאתר של ש"ס או חב"ד, אבל מסתבר שאין להם בעלות עליו...
אהבה? מותק, תמצאי חתן, יותר טוב לך. אהבה זה רק בסיפורי האגדות!
החיפוש אחרי כסף לא יוביל אתכם רחוק, אלא דווקא לאחד האתרים הכי פחות מעודכנים בנושאי כלכלה. כבר אמרתי לכם שכסף יש רק באמריקה?
אם תחפשו סקס, יש מבחר לא רע של אתרים.
מחפשים ציצי? קבלו ציציות!
אינטרנט זה לא נטוויז'ן ונטוויז'ן זה לא אינטרנט, לפחות ע"פ Google...
אם חפצתם בבלוג, ברור לכם שיש רק מקום אחד בשביל זה...
וכמובן, אם אתם מחפשים משחקים של ציצי, כנראה שהגעתם למקום הנכון...
| |
 קרב עם עלות השחר
יום ארוך ומעייף עבר אמש על כוחותינו. הקרבות נמשכו לאורך כל שעות האור. כולם נפלו חללים, ורק אני נותרתי, בודדה במערכה.
לילה. שקט מסביב. מאוחר. עיני צרבו מבהיה ממושכת במסכי הבקרה והשליטה. שעות ארוכות ביליתי מולם היום, וללא תוצאות מרשימות. התגנבתי בלאט לחדרי הקט. דממה מתוקה שררה בו. החלון והוילון סגורים, בדיוק כמו שאני אוהבת. סגרתי את הדלת. באנחה רכה, של יום ארוך שנגמר, פשטתי את המכנסים ונכנסתי למיטה. המזגן פעל חרש-חרש, מגלגל לקראתי אוויר צונן, נעים, צלול ויבש, מכרבל אותי בהמהומו המרגיע. הצטנפתי מתחת לשמיכה הקלה, ופתחתי את הספר שהתכוונתי לעיין בו לפני השינה. בעודי מחפשת את העמוד שבו הפסקתי, קלטתי בזווית עיני תנועה חשודה.
זה הוא. היצור הנאלח. צבעו החום הסגיר אותו מייד, נע לו בנון-שלאנט מוחלט בחדר שלי. ב-Domain שלי, בחלל המקודש שלי. הוא אפילו לא הסתכל עלי, ועבר מהפינה של הדלת לכיוון הכיסא, בצד השני של החדר. חלאה. הוא בטח חשב שלא שמעתי את טפיפות רגליו המאוסות, את הרחש המבחיל שהוא משמיע כשהוא הולך. ואני יודעת, הוא יודע. הוא יודע שאני לא מסוגלת להשתמש נגדו בכלי נשק קונבציונאלים, כיוון שהנזק שייגרם לי בעקבות זאת, יהיה רב על התועלת.
מוחי החל לדהור כמו פרארי משומנת היטב. מה עושים עכשיו? לילה, כולם ישנים. אי אפשר לצעוק ולקרוא לעזרה. הבטתי עליו שוב, בחלחלה הולכת וגוברת. מאיפה הוא בא בכלל? הוא בטח חיכה עד שאכנס למיטה, ערומה למחצה, ואז התכוון לתקוף. מה אני אעשה אם הוא יעלה לי על המיטה? או אם, שאלוהים יעזור לי, הוא יעוף לכיווני, משמיע את הרעש החורקני שלו תוך כדי התקדמות? הסתכלתי לכל הכיוונים, תוהה אם להקריב את מגפי הרכיבה שלי לצורך החיסול, אבל המחשבה על לנעול אותן אחר כך עוררה בי קבס. ליד המגפיים עמד עוד זוג נעליים, כאלה שאני כמעט ולא נועלת.
התגלגלתי מהמיטה בנהמה חרישית, תוך שאני תופסת נעל אחת, נכונה להקריב אותה לאלוהי הגועל נפש. לא הורדתי ממנו את העיניים, אבל הבן זונה ברח מתחת למיטה. חתיכת בן זונה גדול, אללה הוא אכבר. צמרמורות אחזו בגופי. המזגן לא עזר. התחלתי להזיע מפחד, מעצבים. התכופפתי מתחת למיטה, והוא לא היה שם. פשוט נעלם. הדלת הייתה סגורה, ולכן הסקתי שהוא לא יצא מהחדר. מה עכשיו?
ללכת לישון? כשהיצור הזה מטופף לו בחדר שלי? היצאתם מדעתכם? אין סיכוי שאני ארדם. וכך, בהבנה ברורה שאני לא יכולה למחוץ אותו עם הנעל, החלטתי לצאת לקרב חמושה בצורה הרבה יותר טובה. כשהמוזיקה מ"רוקי" מתנגנת בראשי, חמקתי בלאט מן החדר, סגרתי את הדלת והלכתי אל חדר המחשב, ושלפתי, ברעש אימים, את שואב האבק ממקום מחבואו. ניתקתי ממנו את המברשת וחיברתי אליו רק צינור ארוך. נחושה יותר מתמיד, זינקתי לעבר האמבטיה, ואספתי את שיערי בגומיה שחורה, תקנית. הייתי מוכנה לקרב.
חמושה בשואב, נשק בלתי קונבציונאלי בעליל (אצלי לא שמעו על אמנת ז'נבה) ובשיער אסוף, חזרתי אל זירת הקרב, תוך שאני מקללת נמרצות את רשלנותו של אבא שלי, שרק בגלל שהשאיר כל חלון אפשרי בבית פתוח, הצליח היצור המטונף להכנס, ועוד אלי לחדר. אני, שלא מפחדת מכלום, לא מסוגלת לראות את היצור רב הרגליים והכנפיים הזה מסתובב לידי.
נעמדתי במרכז החדר בפוזה רמבואית, צינור השואב מונח בקלילות על זרועי, וסקרתי את הסביבה. החלאה לא היה שם. באותו רגע התחלתי להצטער על כך שהחדר שלי מלא תיקים ומקומות אפלים, שהטינופת יכול להתחבא בהם. כרעתי ברך בזהירות והצצתי מתחת למיטה, ומתחת לשידה. כלום. נעלם ללא עקבות. הזזתי את הוילונות, אולי הוא מתחבא שם, רועדת כולי מהפחד שהוא יקפוץ עלי - אך הוילונות רק רפרפו וחזרו למקומם ברכות. קול דממה דקה איכל את נשמתי. הזיעה טפטפה באכזריות במורד גבי וישבני, גורמת לי לגירודים וקפיצות עצבניות, מחשש שמא הוא נוגע בי.
דקות ארוכות עברו עלי, כשאני פוסחת על שני הסעיפים ולא מצליחה להחליט מה לעשות. השקט של הלילה מרט את עצבי. אימצתי את אוזניי, בנסיון נואש לקלוט כל רחש, כל חריקה, כל רשרוש של רגליים מגעילות על הרצפה או, אלוהים ישמור, על המיטה הנקייה שלי. ברור היה לי שהוא אורב לי, מחכה לרגע המתאים כדי להסתער עלי ועל הסדינים שלי, שכן הוא יודע שאם הוא נוגע בחלק כלשהו מהמשטח עליו אני ישנה, אני שורפת את המיטה עוד באותו לילה. גופי לא יגע במקום בו הוא דרך, טפו.
לבסוף התייאשתי. חזרתי למיטה בראש מורכן, מחכה לגרוע מכל. הדקות עברו, ואני ניסיתי להעמיד פנים שאני קוראת את הספר, בתקווה שהוא יחשוב שהשטח פנוי ויצא החוצה. אך לשווא. הוא כנראה יותר חכם ממה שחשבתי. החלטתי לשגר הודעת מצוקה לחבר הכי טוב שלי, בטכנולוגיה מתקדמת של SMS. כמה רגעים לאחר מכן, הרעיד צלצול הסלולרי שלי את קירות הבית, אותו צלצול מוכר ומענג, המסמל את כניסתו של החבר הכי טוב שלי לספירה הווקאלית שלי, לחלל הריק שמסביב לאוזן שלי. מיבבת ואומללה, שטחתי בפניו את הבעיה, והוא, בקלילות האופיינית לו, אמר לי ללכת לישון. "ומה אם הוא יקפוץ עלי כשאני ישנה?", מלמלתי בעצב, בכניעה. "מה פתאום, תפסיקי", הוא ענה, מגחך לעצמו.
המשכנו לשוחח, כשאני טוענת שאני לא אתפלא אם אבא שלי בכבודו ובעצמו הכניס את היצור הזה לחדר שלי, רק בשביל ללעוג לפחדי. החבר הכי טוב שלי צחק ואמר שהוא מסוגל לדמיין את אבא שלי אוסף ג'וק מהרצפה, ומניח אותו ברכות על רצפת החדר שלי, תוך שהוא מחכך את ידיו וצוחק צחוק מרושע. השיחה שלנו המשיכה להתגלגל, ופתע, בזווית העין, קלטתי את הפולש המתועב, על המזוודה המאובקת שלי.
"הנה הוא! הנה הבן שרמוטה!", קראתי בעליצות, רוח הקרב חוזרת לעצמותיי. כשהטלפון עוד מוצמד לאוזני, זינקתי מהמיטה. החבר הכי טוב שלי אמר "תני לו איזה לטמה! נו!", ואני אמרתי ברשעות "לטמה? מה פתאום. יש לי שיטות יותר טובות". באיבחת יד מהירה הפעלתי את השואב. שערותיי סמרו. יצאתי לציד. הפולש המצחין מוכה השחין לא ראה מה מחכה לו, והמשיך לטייל בשחצנות על המזוודה, מחושיו המכוערים נעים באדישות לכל הכיוונים. יופי של חיישנים יש לך, זבל. חבל שהם לא ימנעו את מותך האכזרי. בזינוק ושאגת קרב הגעתי אל המטרה. כיוונתי והבטתי בסיפוק שאין שני לו לעבר הטינופת. "הא לך אויב אכזר!!!", קראתי בקול, והג'וק המסריח נעלם לתהומות הנשייה האפלים והמאובקים של השואב הנאמן שלי.
לא חשבת שזה יקרה לך, נכון, חרק מגעיל שכמוך? לא חשבת שככה זה ייגמר! מסתובב לך בבתים של אנשים תמימים, מפחיד נערות צעירות, מגעיל ומבחיל ילדים, מטיל טרור ואימה בכל אשר תלך... לא ציפית לסיים בתור אבקה שאובה, ביחד עם קרדיות אבק קטנות וכמה פירורי לחם... הבטיחו לך גדולה, אושר, הצלחה. אמרו לך שאתה היחידי שתישאר אחרי מתקפה גרעינית... והנה, חוט חייך המצחינים נגדע באיבו. הניצחון הוא שלי, ואפילו לא הייתי צריכה כימיקלים או טיל של עודאי וקוסאי בשביל זה. "ארור תהיה, ארור תהיה לנצח...", חשבתי בעודי רוקדת ריקוד ניצחון אינדיאני, מיוזעת ואדומה כולי משטף האדרנלין.
השקט חזר לזירת הקרב. ענני העשן התפזרו. השחר החל לעלות. מבעד לערפילים נגלתה דמות נאה, שוכבת על מיטתה, מכוסה בשמיכה קלה וקוראת ספר. לכאורה, תמונה תמימה. אבל אם תתקרבו, תראו שחיוך קטן וערמומי נסוך על פניה. הלילה אמנם נגמר, היא יודעת, אבל היום היא תישן היטב...
The End
| |
זה ספורט זה?!
כבר אמרתי יותר מפעם אחת שאני מתעניינת בסוגי ספורט שהם לאו דווקא ב-main stream. אני אעדיף ערב של החלקה על הקרח על פני משחק כדורגל של נבחרת ישראל - בהחלקה על הקרח יש לנו מתמודדים הרבה יותר ראויים. טניס עדיף בעיני על כדורסל, קפיצה למים עדיפה בעיני על חיים רביבו. ככה זה אצלי.
יחד עם זאת, יש כמה סוגי ספורט כל כך משונים, כל כך הזויים, כל כך משעממים, כל כך לא אטרקטיביים, שלמרות נסיונות חוזרים ונשנים (שלא יגידו שאני צרת אופקים ולא מנסה כלום, מספיק יש לי את הבעייה הזו עם סמים), אני לא מצליחה להתחבר אליהם. מסוג הדברים שגורמים לך לשבת ולבהות בטלוויזיה, ולתהות "למה שמישהו ירצה לעסוק בספורט כזה, ועוד באופן מקצועני?".
למשל:
Curling - זה גילוי של הזמן האחרון. מדובר בספורט המשוחק בקבוצות, ונראה על פניו כמו שילוב הזוי של כדורת דשא וקליעה למטרה, עם נגיעה של "המדריך לעקרת הבית". המשחק מתבצע על קרח (כבר רחוק ולא מתאים לנו. פה חם מידי לקרח), על מסלול ארוך שבקצהו יש מעין עיגול מטרה. המשתתפים נמצאים מאחורי קו ושולחים בעדינות עיגולי אבן חלקלקים לעבר המטרה. ומה מנסים לעשות? להגיע לאמצע, אני חושבת, ולהעיף את האבנים עם הידיות של המתחרים מהמטרה המסומנת. עד שהאבן מגיעה למקומה, רצים 2 משתתפים נוספים מהצוות של זורק האבן, ומקרצפים את הקרח במה שנראה כמו מגב לעשיית ספונג'ה, כשהזורק צורח עליהם הוראות בשבדית, דנית או פינית (או קנדית). מטורף.
קריקט - כביכול בן דוד של הבייסבול, או "תחנות" כמו שקראו לזה כאן. אבל, בשם האלוהים, למה כל משחק יכול לקחת שבועות? מה החוקים? למה הוא כ"כ פופולרי בהודו? האם מישהו באמת מבין מה קורה שם? תהיות קשות.
מירוצי אופניים (outdoors) - מילא פורמולה 1, שם יש כסף. מילא אופנועים, יש מה להעריץ, יש רעש, מהירות, התרסקויות מטורפות. אבל אופניים? חבורת צנימים מגויידים, ללא ישבן או צורה אנושית, יושבים על אופניים במשקל 20 גרם שאפשר להכין מהחומרים שלהם מטוס, ומדוושים. ומדוושים. ומדוושים. ומדוושים. זהו. למה?
מירוצי אופניים (indoors) - זה אפילו עוד יותר קיצוני. אולי אני אהבלה, אבל אני מבינה שבמירוץ, עומדים כולם על קו ההתחלה, מחכים להזנקה ואז נותנים גז (או מה שזה לא יהיה) ומנסים להגיע ראשונים, כמה שיותר מהר וכן הלאה. אבל לאאאאאאאאאא. כאן זה משהו אחר לגמרי, ספורט שגורם לשדרני יורוספורט הרגועים בדרך כלל, להגיע לאקסטזות שוות ערך לאלו של ילדה בת 13 שנשמה את הבושם של בנחמין. המשתתפים מתחילים לנסוע. לאט. נורא לאט. סיבוב אחד או שניים, לא ברור. בהתחלה חשבתי שמדובר במעין סיבוב חימום, לייצב את האופניים, אבל נראה כאילו זה רנדומלי לגמרי, שכן פת-אום הם מתחילים להרביץ מהירויות והמירוץ מתחיל בהפתעה. אני לא יכולה לסבול ספורט שבו הכל נראה מקרי כל כך. עוד מעט מישהו יגיד לי שזה בעצם ספורט נורא מתוחכם, וזה עניין של אסטרטגיה וחישובים. בסדר.
התעמלות מכשירים - בגיל 12 נורא אהבתי את זה. היה לי חלום להיות נדיה קומנצ'י. לאט לאט, הספורט הזה התחיל להפחיד אותי - נערות בנות 16 שנראות כאילו הן נולדו לא מזמן, בלי ציצי, בלי שום סממן נשי, עם מבטים מורעבים ומרוכזים וסימנים כחולים על הירכיים (נטולות הצלוליטיס וכל סימן אנושי אחר). כמו ילדות מוכות, אבל על ידי המאמן, לא ההורים. מצמרר.
דיג - אם זה לא לצורך הזנת המשפחה הרעבה שלך, למה זה טוב? אני קרניבורית ידועה (או קניבלית, לדברי אבא שלי), אוהבת גם דגים וגם בשר(יאם!), אבל לדוג דג חרב ענקי ויפהפה (ונדיר), לפצוע אותו מהקרס ולהחזיר למים, ואח"כ עוד לקבל על זה פרס - זה לא ספורט. אין כאן יחסי כוחות, אין כאן התמודדות, אין ערך ספורטיבי, זה רק עניין של מזל. וזה מגעיל.
לוחמת שוורים - לוקחים שור מסומם ומסכן, מבולבל וזועם, שאין לו שום סיכוי מלכתחילה, ומתעללים בו לאט-לאט, טיפת דם אחת אחרי השניה, עד שהוא גמור, ואז הורגים אותו. וואלק, תעשו ממנו סטייק - זה הרבה יותר הומני ומשתלם. בקיצור - ספורט זה לא. מסורת ורוע - כן.
איגרוף - 2 גברים מיוזעים שמנסים להחטיף אחד לשני, לבושים רק במכנסיים קצרים. תיאורטית זה נשמע כיף. מעשית, זה יכול להמשך הרבה מידי זמן, ללא דם וללא נוק אאוט. 12 סיבובים והשופטים קובעים מי ניצח בנקודות? חלש. את אותו הדבר אפשר לראות בשכונה ד' בבאר שבע, בחינם. חוץ מזה, זה ספורט שנשלט על ידי 2-3 מטורפים-נושכי אוזניים וחובבי פרסום עם שיני זהב - אין כאן ערך ספורטיבי של ממש.
גולף - ללמדכם שלא כל מה שהעשירים עושים זה מעניין. שלא לדבר על כך שאני לא ממש מבינה למה קוראים זה ספורט. אם אתה יוצא מזה כשאפילו טיפת זיעה לא מנצנצת על גופך, כשבגדיך נקיים ולא מסריחים, וכשהידיים שלך נקיות (כי היית עם כפפות) - זה לא ספורט. גם לשמוע את הקהל עושה "אווווווווווווווווווווווו" כשטייגר וודס מכניס איזה Hole in One, לא עושה לי את זה. גם לא הנעליים עם השפיצים והלבוש המהודר. רק את ניק פאלדו אהבתי. מי יודע למה.
חולה על ספורט, אבל לא חולת נפש. בעצם יש לי כמה חברים שיגידו דברים אחרים. מזל שאתם לא מכירים אותם...muahahahahaha.
| |
המדריך לצולל המוגבל
אם עשיתם קורס צלילה ב-8 השנים האחרונות, ואל תעלבו, רוב הסיכויים הם שאתם לא יודעים לצלול, אלא אם כן יש לכם חבר/ה נורא טובים וחכמים, צוללים וותיקים, שלקחו אותכם וסיפקו לכם חינוך מחדש. ככה זה בארץ - תוך שבוע אתה צולל מוסמך, ורשאי לעשות נזקים ככל העולה על רוחך. המדריכים במועדוני הצלילה חיים על משכורות רעב, כשלמעשה כל אחד יכול להיות מדריך היום, אם רק יש לו כסף (לא, אין צורך בניסיון ממשי), ולכן אין פלא שהם שמים זין על ההדרכה ועל החניכים. כמובן שזה לא חד משמעי וגורף, אבל זוהי תופעה נרחבת. רמת קורסי הצלילה בשנים האחרונות הדרדרה אל עבר תהומות הנשייה, ואין איש פוצה פה ומצפצף.
התוצאה: עלייה של מאות אחוזים בתאונות הצלילה, כולל אלה הקטלניות, הרס מתמשך של שוניות האלמוגים המעטות שיש לנו באילת, ופחד אלוהים כללי, שכן אין לדעת עם מי אתה "נופל" בצלילה. לא לכולם יש בן זוג קבוע לצלילה, אבל לפעמים עדיף לוותר על הצלילה מאשר לצלול עם צוללי האסון שמסתובבים חופשי בחופי ישראל.
אני מאשימה גם את מערך ההדרכה וגם את הישראלי המצוי. את החפיפיות, הבינוניות, השטחיות, הזלזול, חוסר ההבנה באשר לאיכות הסביבה ואת הגישה הישראלית המעצבנת של "יהיה בסדר". אז לא יהיה בסדר אם לא נשים לב, אם לא תשימו לב, אם לא תקפידו ותפעלו על פי העקרונות הבסיסיים של צלילה. מילא זה שאתם הורגים את עצמכם בטמטום שלכם, אבל אחרים לא צריכים לסבול.
אני מודעת לזה שהפוסט יעצבן הרבה אנשים, אבל באמת שלא אכפת לי, כי מישהו צריך לקום ולומר את הדברים בצורה ישירה ובוטה. אלה הם פני הדברים. אני בהחלט ברת-סמכא בנושא, שכן יש לי ניסיון עשיר בכל האספקטים של צלילה, כולל הדרכה, תיאוריה, כמות צלילות, איכות סביבה וכל מה שמסביב. למדתי מהטובים ביותר. נסו ללמוד גם אתם:
(הכל כתוב בלשון זכר, אבל גם נשים יכולות לקחת משהו מהמניפסט הזה)
קודם כל, זה שגמרת קורס צלילה, לא אומר שאתה יודע לצלול. בוודאות. זה אומר שאתה מוסמך לצלול. זה כמו בנהיגה, אתה עכשיו "צולל חדש", ועוד לא יודע כלום, כמעט, במיוחד לאור העובדה שהיום רמת ההדרכה במועדונים היא נמוכה מבעבר, והקורסים התקצרו. הבן זאת, והתנהג בהתאם לצולל מתחיל - שאל מה שאתה לא מבין, כבד את ההוראות שמחלקים לך במועדון, הקפד שבעתיים על בדיקת הציוד והוראות הבטיחות, ואל תזלזל בבני זוג וותיקים יותר שנותנים לך עצות והוראות. אל תסחף אחרי צוללים זרקנים שאומרים לך "סמוך", והמנע מצלילה עם אנשים לא מנוסים כמוך. העדף, לפחות בהתחלה, להצמד למישהו מנוסה ממך.
לא סתם המילה "איזון" מתחילה באות א'. זה אחד מהיסודות הכי חשובים של הצלילה. אם אתה רואה שבצלילה אתה מעלה חול ואבק, פוגע באלמוגים ומסתבך עם עצמך, או צף למעלה, עצור וחשוב מה אתה עושה לא בסדר. אל תנסה ללמוד להתאזן מעל האלמוגים היקרים והעדינים של הריף. מצא חלקת חול והתאמן על איזון, כמו שלמדת (בתקווה) בקורס. אם אתה עדיין מתקשה, בקש עזרה וטיפים מצולל מנוסה יותר, או ממדריך במועדון. אולי אתה לא לוקח מספיק משקולות, או אולי צללת עם יותר מידי? אולי החליפה עבה מידי ומציפה? אולי המאזן שלך לא טוב עבורך? אולי מיכלי אלומיניום מפריעים לך (מיכל אלומיניום ריק - מציף)? וכן הלאה. אם שום דבר לא עוזר, אפשר לעשות צלילה מודרכת - זו לא בושה!
אמרו לך לא לגעת - אל תיגע! פחות מפריע לעולם שאתה עלול להפגע מעשרות יצורים מסוכנים במים (אבנונים, עקרבנונים, זהרונים, אלמוגי אש, תולעי זכוכית, קונכיות חדות, מורנות, סרטנים, שושנות ים וסתם סלעים חדים). הבעיה היא, שאתה עלול לגרום נזק בלתי הפיך למארג העדין של האקולוגיה הימית מסביב. אבו נפחא אינו צעצוע, ואתה לא ילד מפגר, אז אין לך מה לרדוף אחריו בתקווה שיתנפח. לא נוגעים באלמוגים, אלה יצורים חיים והשומן שעל פני העור מזיק להם, שלא לדבר על כך שאתה עלול לשבור אותם. אל תדחוף ידיים לחורים שאתה לא יודע מה יש בהם (עיצה טובה גם לחיים). בקיצור - לא לגעת. רק להסתכל. ככה יישאר משהו לפעם הבאה, ולאלה שבאים אחריך.
הקפד על הוראות הבטיחות. כל הוראות הבטיחות! כולל: תכנון צלילה וצלילה ע"פ התכנון, אי-חריגה מעומקים ומזמנים, שתייה לפני הצלילה, סימני בטיחות, השארות ליד בן הזוג ועוד. יש סיבה להוראות הבטיחות האלה. אנשים מתים מפני שהם לא מצייתים להוראות האלה. זה נורא פשוט, ועדיין עשרות צוללים זורקים זין.
מעבר ל-30 מטר חוטפים שכרון מעמקים, ולא משנה כמה בירות אתה יכול לשתות בפאב בלי להרגיש את זה. מדובר בעובדה מדעית הקשורה ללחץ החלקי של החנקן. אם לא הקשבת בשיעור הצלילה - הקשב עכשיו. כולם חוטפים שכרון מעמקים. בשכרון מעמקים עושים שטויות. כשעושים שטויות בצלילה, עושים נזקים בריאותיים, ולפעמים גם מתים. אתם רוצים לקחת על עצמכם את הסיכון הזה? אם כן, קחו אותו לבד, אל תגררו אחריכם אנשים תמימים בעלי ערך לאנושות. להתאבד תתאבדו לבד.
אגב לבד, אם אתם בקושי מסוגלים לנהל צלילה תקינה בזוג, שלא תשלו את עצמכם שאתם יכולים לצלול לבד. מצד שני, אם אתם מספיק מטומטמים ללכת ולסכן את עצמכם בצורה כל כך מפגרת, אולי מגיע לכם למות. אגב, הביטוח לא מכסה צוללים שיורדים לצלול לבד. פרט שולי.
אל תתעלמו מסימני אזהרה. אוזן "קצת" כואבת ב-3 מטר, פירושה חור בעור התוף ב-10 מטר. סחרחורת קלה או בחילה בתחילת הצלילה, בדר"כ יהפכו לורטיגו או הקאה לקראת סיומה. אל תרדו חולים לצלול, בטח לא אחרי שלקחתם דקסמול. השפעת הכדור תתפוגג בצלילה, ופתאום יסתמו לכם הסינוסים. דם במסיכה זה לא נעים. תשתו לפני שאתם צוללים. התייבשות זה דבר נורא שעושה נזקים קבועים לגוף. בקיצור - הקפידו ושימו לב למה שקורה לגוף שלכם. הוא יודע לאותת כשמשהו לא בסדר.
אם כבר איתותים - דברו עם בן הזוג לפני הצלילה. תאמו סימנים. תאמו נהלים לשעת חירום. הזכירו אחד לשני נקודות חשובות. דברו. דברו ודברו, כי מתחת למים אי אפשר לדבר.
אתם יורדים לאתר צלילה לא מוכר? ת-ש-א-ל-ו. תבררו. כיוון הזרמים, נקודות כניסה ויציאה, עומקים, בעיות ראות, רוח, סכנות, בעיות אפשריות. אל תצללו "עלה באב אללה", למה אלוהים לא עוזר למפגרים, ונפטון לא אוהב שמעצבנים אותו מתחת למים.
צריכת האוויר שלכם גבוהה, במיוחד אם אתם מתחילים. זה אומר שמיכל ממוצע של 12 ליטר, דחוס בכ-200 אטמוספירות, לא יספיק לכם לשעה וחצי. תכננו את הצלילה גם בהתאם לעובדה מצערת זו. וכמובן - אל תעלו עם 3 אטמוספירות אחרונות ועל הקו האדום. 50 האטמוספירות האחרונות הן לשעת חירום, וכמו שאתם צוללים, יש סיכוי טוב שתצטרכו אותן.
עליית חירום מבצעים בצורה מבוקרת, לא בקפיצה היסטרית למעלה, אחרת הריאות נקרעות. אם אתה לא זוכר את נהלי עליית החירום, שאל וברר. עדיף לפני ההצלילה, מאשר לנסות להזכר מה עושים, כשהאוזן שלך מדממת, או כשלבן הזוג שלך מתפוצץ הווסת.
נהל יומן צלילות. קודם כל, זה מהווה ספר זכרונות נהדר, אבל מעבר לכך - לומדים מטעויות, ממקרים מעניינים, וזה גם מאפשר לך לראות מה תדירות הצלילות שלך, איפה כבר צללת, ואם אתה צריך צלילת רענון.
והדברים ה"קטנים" הנוספים, לפני שהפוסט הזה הופך למגילת אסתר: ידע מישהו על כך שאתה הולך לצלול. אל תלך קילומטרים עם הציוד לאתר הצלילה. בדוק ושוב בדוק שהכל בסדר עם הציוד לפני שאתה נכנס למים. בצע בדיקות תקופתיות לציוד. דאג שיהיה לך ביטוח בתוקף ותעודת צולל. שים לב למה שקורה מסביבך ופקח עיניים על בן הזוג שלך. תכנן את הצלילה וצלול את התכנון. אל תיגע פן תיפגע. תן לחיות לחיות. האלמוגים לא שלך - אל תיקח חתיכות מהם. צלול לאט ובנחת, אין מה למהר. עצור, הסתכל ותהנה. היה מודע למגבלות של עצמך. אל תעשה דאווינים ורוח, סיפורים על תאונות צלילה, דם וסיכון חיים מיותר ומטומטם לא מרשימים אף אחד, ואת הסיפורים האלה לא תוכל לספר מהקבר.
Divers Do it Deeper
| |
נוסטלגיית מחשבים ומשחקי מחשב
מחשב מגיל 6 בבית. תכנות ב-Pascal עוד בתיכון. בהייה של שעות בדוד שלי משחק ב"טירת הנאצים" ב-Apple ][e שאח"כ הפך להיות המחשב הראשון שלי. אטארי בבית מגיל 4, בערך. Gameboy בין הראשונים בארץ. שעות על נינטנדו, בלתי מנוצחת ב-Mario Bros., חולמת על לינק מ-Zelda בלילות. מחוברת לאינטרנט עוד לפני שהמציאו את האינטרנט בישראל, כש-gopher עוד הייתה מילה בעלת משמעות. בעלת מספר אתרים מפגרים שכבר לא קיימים. שעות ב-Arcades בכל מקום שרק אפשר למצוא. מכורה לאמולטורים. מה עוד אפשר לבקש? אה, נוסטלגיה....
לאו דווקא בסדר כרונולוגי או הגיוני כלשהו:
קומודור 64 (Commodore 64) - ביזאר זו לא מילה. מחשב עם קלטות שמצפצפות, וזה עוד עובד, אלוהים ישמור. הרבה אני לא זוכרת, כי הייתי ממש ילדונת, אבל השם נותר חקוק בזכרוני לנצח נצחים.
קישור חשוב: אמולטור לקומודור 64
Apple ][e - של נעליך מעל רגליך. השם הקדוש. זה היה המחשב הראשון שלי, ולטעמי - ה-PC המוצלח ביותר שנעשה אי פעם. מחשב שכל החלקים בו היו בתוך המקלדת. אין יותר גאוני מזה, ושיקום מי שרוצה להוכיח לי אחרת. היה לי אפילו כרטיס טלוויזיה, ג'ויסטיק ו-2 כוננים של 360K. יותר מ-300 דיסקטים מלאים במשחקים הכי מגניבים שאפשר להעלות על הדעת. Karateka זה רק שם אחד. מן הסתם, אם תמשיכו לקרוא, תתקלו באזכורים של המשחקים שאהבתי. בהמשך... אני זוכרת גם שהיינו חותכים ריבוע קן בצד השני של הדיסקט (5.25!!!) כדי שאפשר יהיה להקליט על שני הצדדים. מחשב המאה. המילניום.
קישור חשוב: אמולטור ל-Apple
אטארי 2600 - הייתי מיחידי הסגולה שהיה להם דבר כזה בבית. גרפיקה איומה, סאונד חורקני, ג'ויסטיקים ענקיים ומסורבלים, אבל הכיף הכי גדול שאפשר לדמיין. שם התאהבתי במשחק הטניס, למרות שאבא שלי ניצח אותי כל הזמן. Donkey Kong, Space Invadres, וכל מה שהלב חפץ, בגרפיקה ריבועית, במסך הענק של הטלוויזיה. עונג צרוף.
קישור חשוב: אמולטור לאטארי 2600
נינטנדו 8 ביט (Nintendo 8 Bit) - קופסה אפורה, מכוערת וגדולה שהכילה בתוכה שעות ארוכות של הנאה, ביחידים ובקבוצה. המחסניות היו ענקיות ויקרות. אבל משחק אחד היה בחינם, ואיתו חגגנו כל היום. הבסתי את כולם, ללא מתחרים. הממשיך הישיר של האטארי, ופופולארי הרבה יותר, עם אין ספור חיקויים.
קישור חשוב: אמולטור ל-NES
Galaga - לצאת מהבית ל-Arcade מטונף, בו ידיות המשחק משומנות וכולם מסתכלים עלי במבט משונה, אולי כי אני הבחורה היחידה באיזור. בשנות ה-80 זה היה בעיקר Galaga, משחק החלליות המענג, בו החללית של האוייב יכלה לחטוף אותך, להחזיר, ואז היית יורה כפול. מי שלא מבין, לא שיחק בזה מעולם...:)
Phoenix - עוד חלליות ויריות משנות ה-80. המשחק הזה תמיד הזכיר לי אבטיחים, בגלל הדרך בה מתפוצצים הנשרים באחד השלבים. וחידוש מרעיש - שדה כוח השומר על החללית. שיא הטכנולוגיה. הסאונד, אגב - מדהים.
Gal's Panic - סליחה על הקפיצה קדימה בזמן, אבל ככה זה אצלי. שנות ה-90 המוקדמות. משחק לסוטים מתקדמים, שכולל סגירת שטחים ע"מ לחשוף בחורה ערומה למחצה, שמורידה עוד ועוד בגדים ככל שהתקדמתם בשלבים. עכבישים תוקפים אתכם, וכל מיני מפלצות, סאונד יפני לא שפוי, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. היו מסתכלים עלי ועל בת-דודה שלי, כי שיחקנו במשחק שהוא לגברים בלבד, אבל... אנחנו נהנינו.
טטריס (Tetris) - כל כך הרבה גרסאות היו למשחק הממכר הזה, שאין סיכוי שאני אתייחס לכולן. אני התמכרתי לגרסה הראשונה, שרצה על ה-XT, ואז עוד התייחסו לזה כאל המשחק הרוסי שכבש את העולם. אמא שלי אגב, תמיד עשתה ניקוד יותר טוב ממני והייתה מכורה לגמרי. הגרסה היותר חביבה עלי היא זו שהייתה ב-Gameboy, בעיקר בגלל המוזיקה. קאאאאאלינקה קלינקה קלינקה מא-יה!!!!
האחים מריו (Mario Bros) - האם הבהלה שלי למטבעות זהב החלה שם? האם ניסיתם לדרוך על צב, לבעוט בו ולראות אם הוא יעוף קדימה ויכסח כל מה שבדרכו? האם יש צמחים טורפים בצינורות ביוב? ולמה הנסיכה בסוף כזו מכוערת? יש לי את הנינטנדו בבית עד היום, ואין כמו משחק מריו לתגבור האגו.
זלדה (Zelda) - רק המארז המהודר כבר עשה לי צמרמורות. זה עלה הון תועפות, ואבא שלי הסכים לקנות לי את זה ליום ההולדת. מחסנית בצבע זהב עז, ספר הוראות מורכב ו... מפה! שלא לדבר על האפשרות לשמור את המשחק. גילוי נאות: מעולם לא סיימתי אותו. נתקעתי בשלב האחרון. טראומה קשה.
Round 42 - אחד הביזארים הקשים של תקופת ה-XT. גרפיקה חרא, אבל אחלה יריות.
(תודה ל-Gordi מהאתר "מסע אל העבר" על התמונה)
Loom - אחד הקווסטים הכי קלים למשחק, אבל רעיון מקורי, גאוני ואפלולי משהו. המשחק אף תורגם לעברית. מדהים!
Alley Cat - שעות, אבל שעות, הייתי מזמזמת את נעימת המשחק המגניבה והקולית. אתה חתול שחור. רודפים אחריך כלבים וחתולי רחוב אכזריים. משל לחיים. גבינה עם עכברים, כביסה שיש להתלות בה, ובסוף - אהבת נצח.
Paratrooper - אבא שלי היה מקבל את קריזת חייו כשהוא שמע שאני יורה בצנחנים... משחק כל כך פשוט וכל כך ממכר...
War Lords - קונספט פשוט - בנה צבא וחסל צבאות אחרים. אסוף זהב וחגוג בבניית צבא חזק יותר. פשוט, כן? תנסו בעצמכם...
Tapper - כנראה מכאן שאבו מקימי "זמן אמיתי" ושאר בתי הספר הדביליים לברמנים את הרעיון. הסיוט של כל מלצר - לקוחות שרק רוצים עוד ועוד, ומורידים לך את הראש אם אתה לא בא בזמן. והמוזיקה... קאן קאן דרך הרמקול של ה-PC. מה עוד נוכל לבקש?
EcoQuest - זן כבר הרבה יותר מתוחכם של משחק, עם מוזיקה שובת לב מה-sound blaster, דולפין מדבר, ומודעות סביבתית גבוהה. הצל את העולם בעזרת ידידך מן הים! וכמובן - חלק גדול מהמשחק מתרחש מתחת למים, כשהילד (הגיבור) צולל עם מיכל אוויר דחוס או-רי-גי-נל, ועושה קולות של בועות בצלילה. הכי קרוב לדבר האמיתי, לפחות כשיצא המשחק...
השארתי את העונג הצרוף של הנוסטלגיה הכבדה באמת לסוף....
Space Invaders - ללא מילים...
טניס - אבא שלי נהג לנצח אותי באופן קבוע. חכם על ילדה בת 6!!!
Karateka - כתבתי על זה בפוסט הנוסטלגיה הקודם שלי, אבל תמיד אפשר לומר עוד. הצל את הנסיכה, קרע את כולם במכות, קי-איי מטורף על העולם, ושעות על גבי שעות של הנאה.
Fat City - מי שאוהב להרוס, זה המשחק בשבילו. קונספט נחמד של הריסת בניינים. אבל, חייך כמפעיל הג'ולה הידועה אינם קלים, שכן דיירי הבניין מסרבים להתפנות וזורקים עליך בלוקים (מישהו אמר ג'נין ג'נין?), והדלק נגמר... קשים חייו של ההורס.
Summer Games - משחק מרובה משתתפים ראשון, שהצליח באמת לרתק את כולנו. תמיד רבנו על מי יקח את ארה"ב, ומי שנתקע עם רוסיה היה מבואס עד אימה. המנונים צורמניים, ספורט איזוטרי, ומשחקים שהורסים את המקדלת (ריצת 100 מ' למשל). אני, כמובן, הצטיינתי בקפיצה למים.
Sneakers - עוד ביזאר, במיוחד הסאונד. ואין לי יותר מה לומר על זה...
Jungle Hunt - "טרזן" בשפתנו העילגת. איך פתאום הטיימינג של קפיצה מחבל לחבל נראה קריטי. מדהים. ושוב הצלתי נסיכה בסוף (מה יש, לא יכול להיות איזה נסיך בסוף?!) ששבט אפריקאי (הווילדע חייעס!) איים לבשל. והיו גם תנינים שניתן היה לבתר בסכין זערורית. מציאותי וענוג. עושה חשק לבקר באפריקה.
Conan - הסיבה שאני מכניסה לפה משחק שבקושי שיחקתי פה, היא שדוד שלי היה טוחן את זה שעות. כנראה היתה סיבה, ועוד לפני ששוורצנגר ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים. או אחרי?
Choplifter - אני כמעט מוכנה לחתום שישראלי כתב את המשחק הזה. הצל את בני הערובה הקטנים, הלבנים והמסכנים שמנופפים לך באופן נואש, והעזר לשם כך ב... מסוק! כמובן שיש גם אוייבים לחסל, אולם הניקוד נקבע על פי מספר הניצולים שאספת. אין דבר יותר מדכא מלראות את החפים מפשע נרמסים לאבק דק בגלל חוסר היכולת שלך עם הג'ויסטיק...
Moon Patrol - זה משחק שראוי לפוסט בפני עצמו, עם הוראות, הסברים וטיפים לכל השלבים, מ-A עד Z (והמבין יבין). המוזיקה הייתה ממכרת, ורעש ההתרסקות של רכב החלל היה אחד המדכאים בעולם. אבל מה, זה היה רכב נורא משוכלל, שידע לירות למעלה וקדימה בעת ובעונה אחת. מי אמר שיש רק אבק על הירח??? חדי העין שביניכם יבחינו שכבר אז, בשנות ה-80 המוקדמות, היו האקרים שפרצו משחקים בשבילנו :)
טירת הנאצים (Castle Wolfenstein) - התחיל בתור משחק ל-Apple. נאצים, ימח שמם. ואתה, מרגל קטן וצלופחי, צריך להסתנן לטירה שלהם, להתחמק, לשחד ולהרוג בלי להפעיל את האזעקה, ובסוף לתקוע פצצה בתחת של היטלר ולהרים את המקום. צעקות ה-Heil וה-Come HERE שנבעו מהרמקול של המחשב העבירו בי צמרמורות כבר אז, וגם היום. משחק קשה מאד, אגב, אז לא היו עכברים וכל השליטה הייתה דרך המקלדת. לפחות 10 מקשים אם אני לא טועה. מטורף...
ולמי שלא יודע, מהמשחק הזה נולד "Beyond Castle Wolfenstein", אח"כ בא "Wolf" הצבעוני, אח"כ נולד Doom ההיסטורי, אחריו בא Duke Nuke'm 3D, וכל השאר שהתעלקו על המנוע והרעיון... כל השאר הסטוריה. והכל התחיל בגרפיקה רדודה ו-4 צבעים, ורעיון אחד גאוני.
זהו.... ארוך כאורך הזמן שלוקח למחשב שלי לעשות Boot ועדיין לא ממצה...
לינק לסיום - אתר ישראלי מושקע שאפשר להוריד בו משחקים ישנים. מומלץ! שמרו על הגחלת!
| |
המומחה והפילוסוף
ההורים שלי נהגו להאשים אותי שאני לא מתמידה בשום דבר. עשרות קורסים וחוגים, וברובם, נהגתי רק "לטעום" וללכת. כמעט ואין משהו שהחזיק אצלי שנים ארוכות כתחביב מסודר, בטח לא דברים שהחלו בגיל צעיר. דוגמאות: אורגן, בלט (של מי היה הרעיון המטומטם הזה?), סקסופון (על זה הם בחיים לא יסלחו לי), ענייני אלקטרוניקה שונים, הרצון שלי להיות רופאה בגיל צעיר, קראטה, אומנויות לחימה אחרות ועוד ועוד.
בחלק מהמקרים חוסר ההתמדה נבע מכך שלא הייתי סגורה על מה שאני רוצה, וגם מכך שהורי בחרו בשבילי מה יהיו תחומי העניין שלי (זה פסק בגיל צעיר מאד, כשהם הבינו שזה לא ילך). אולי זה נבע גם מכך שכשאתה לא משלם על משהו בכספך שלך, איכשהו הזלזול מבצבץ בקצוות (מישהו יכול להגיד "3 פעמים בגרות במתמטיקה"?). היום אני יודעת, שזה נובע בעיקר מהעובדה שאני פשוט טיפוס הפילוסוף.
פשוט - יש גישה המחלקת את האנשים המלומדים ל-2: המומחה והפילוסוף. במלים קצרות, המומחה הוא זה שיודע יותר ויותר על פחות ופחות, ואילו הפילוסוף הוא זה שיודע פחות ופחות על יותר ויותר. שניהם יפים בעיני, שלא תהיינה טעויות, אולם אני, ללא כל ספק, משתייכת לטיפוס הפילוסוף. נוגעת, טועמת, ממשיכה הלאה. אני יכולה לנהל שיחה עם כל אחד כמעט על כל נושא. החל מספורט איזוטרי, דרך מכוניות, כלי נשק, מחשבים, אינטרנט, בישול, איפור, פנינה רוזנבלום, טארוט ומיסטיקה, ביולוגיה, תורת החרקים, אמונות טפלות, כתיבה, הארי פוטר, קרל פופר, משחק החיים, פיצוצים ועבודות עפר, סקס, סקס ביזארי, תופים, רוק כבד, מוזיקה קלאסית, וכלה בפוליטיקה, אקטואליה "קשה" ורכילות הוליוודית ועוד ועוד. הכל מהכל. כזאת אני. נכון, יש מספר תחומים בהם אני מבינה יותר מהאדם הממוצע, אבל באופן כללי אפשר לומר שכמעט הכל מעניין אותי ברמה זו או אחרת.
מנפלאות האינטרנט - היום אני כבר לא צריכה ללכת למבוגר ולשאול אותו "למה זה ככה" או "מה זה...". היום, אם יש מושג, נושא או עובדה שמעניינים אותי, אני פשוט הולכת לעשות מחקר עצמאי. לרוב זה יהיה מחקר חד-פעמי, העובדה תתוייק בראש וזהו. ולפעמים הנושא סוחף ומרתק אותי, ואני ממשיכה איתו הלאה.
אגב, לא כל האנשים נופלים באחת הקטגוריות האלה. יש קטגוריה שלישית, של אלה שכלום לא מעניין אותם. שהכל עובר להם מעל הראש, שאנטי שאנטי. אלה שדבקים בבינוניות ובשטחיות כדרך חיים, ובזים לכל מי שעושה אחרת. אלה שצחקו עלינו, ה"חנונים" בבית ספר. אלה שנוחרים בבוז למראהו של ספר, שמעקמים את הפרצוף כשמישהו אומר "פילוסופיה" או "מדע", אלה שלא יודעים מי היה הנשיא הראשון של המדינה או מה זה פוטוסינתזה. ואני לא בזה לאלה שלמשל בוחרים להיות נגרים, או פועלי בניין או קוסמטיקאיות. להיפך. אלה המומחים. אבל אם אתה כבר במקצוע, לפחות תשאף לדעת את כל אשר אפשר לדעת במקצוע. לא חייבים ידע כללי, לא כולם צריכים להיות פילוסופים. יש המון כאלה שלא רוצים לדעת, והם למעשה הרוב. אם מדברים על פחד, אלה האנשים שהכי מפחידים אותי. יש כל כך הרבה מהם, וחלק לא קטן הם בעלי השפעה ישירה ועקיפה על החיים שלי. הם מנהלים את המדינה, מלמדים ילדים, מתכננים אסטרטגיות עסקיות. הם יכולים להיות אנשים שאני מכירה בדרך זו או אחרת, והם חושבים שהכי טוב זה לחיות ככה. זה מפחיד אותי, כי הבורות היא כלי הנשק שבו אנו משתמשים כדי להשמיד את עצמנו.
| |
מספרים בישראבלוג
הידעת?
יש 10 בלוגים בישראבלוג שכותרתם מכילה את המילה "הגיגים", 13 בלוגים עם המילה "הרהורים" בכותרת, 20 עם המילה "מחשבות".
325 בלוגים מכילים את המילה "בלוג" בכותרת שלהם, בווריאציה זו או אחרת.
41 בלוגים "סתם".
6 "חרא" של בלוגים, 1 "קקה" ואחד "זבל".
8 בלוגים של "כלום".
בישראבלוג יש 4 פיות, 9 נסיכות, מלכה אחת, 3 נסיכי אופל ו-6 מלכים.
9 בלוגים פטריוטים עם המילה "ישראל" בכותרת.
32 בלוגים של "אהבה", ואפילו לא אחד של "שנאה".
41 משתמשים שהם "אני", ו-153 בלוגים עם המילה הזו בכותרת.
5 בלוגים תל אביביים, 3 ירושלמים, ואפילו לא אחד מב"ש, נתניה וחיפה.
5 בלוגים צבאיים, 3 מ-"צה"ל", ו-3 חיילים.
6 בלוגים סקסיים, 3 של "זיונים" ו-5 שהם "זין" אחד גדול.
5 בלוגים מצחיקים.
14 משתמשים שהם חתולים ורק 2 כלבים. אבל, יש 2 עכברים ו-2 ציפורים!!! (באדיבות street-cat).
18 משתמשים שהם "איש" בדרך זו או אחרת, ורק "אישה" אחת.
| |
דפים:
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
