Wonder Woman -  טוב, אין ספק שמדובר בתופעה מיוחדת. האישה והחיתול בישבן, עם החבל הזהוב ביד. החננה עם המשקפיים, שהופכת ברגע לאשת אשכולות כוסית, שמצילה את העולם. הפנטזיה המושלמת. רציתי להיות כמוה. רציתי להיות היא... חזקה, יפה, בלי פחד, ועם צמידים מגניבים שעוצרים כדורים. כפרה עליך!
אתר מעריצים מחופף: http://www.amazing-amazon.com

רובוטריקים – באיזשהו שלב הבינו אצלי בבית שאותי מעניינים רובוטים ומדע בדיוני, בדיוק באותה מידה שמעניינות אותי בובות ברבי, טבע, מחשבים ועוד כמה דברים. אופטימוס פריים עשה לי את זה עם קולו הסמכותי והחמים, ומגהטרון... טוב, הוא היה צריך ללמוד בדרך הקשה.
קובץ: http://babyjay.50megs.com/Index_files/files/Transformers.wav

בלי סודות – בשש גלש בפעולה... אה... גשש בלש בפעולה, פותר כל תעלומה; לה הוא צליל בתוך מילה; מה הוא עושה, איך אפשר לקרוא את זה?; הצלליות שקוראות מילים בחלקים; תאכל מרק, תהיה חזק! איך אפשר היה לעמוד בקסמו של דבר כזה?
 
רכבת ההפתעות – כאן באמת מתחיל הביזאר. אף פעם אי אפשר היה לדעת למה לצפות. שלא לדבר על זה שהיו שם כמה קלאסיקות מדהימות – "לילה טוב, דוד הליקופטר", למשל. והזוג הלסבי הראשון בטלוויזיה הישראלית – שתי בובות פוסטמות עם כובעים יותר גדולים מהן, אחת כחולה ואחת אדומה, שכל היום עשו שטויות ואמרו "אווווווווווווווו" ו-"אולהלהלהלהלה", ופטפטו בג'יבריש צווחני.
 
קישקשתא – יש לי בבית תקליט חתום ע"י נירה רבינוביץ'. ועל זה נאמר – Say no more, say no more.
 
שלוש, ארבע, חמש וחצי – אינשם וצ'ומפי. תמיד אהבתי יותר את אינשם, הוא היה החכם מבין שניהם. אני לא זוכרת תוכן של תכנית אחת, אבל נדמה לי שהיה לי קראש סמוי על ששי קשת. לא פלא ששנים אחר כך, אחד השירים האהובים עלי בעולם זה "פנקס הקטן".
מילות שיר הפתיחה: http://www.geocities.com/smilygrl1/345.htm
 
הבית של פיסטוק ורגע עם דודלי – הספין אוף הראשון בטלוויזיה הישראלית. הייתה לי טראומה קשה לגלות שרגע זו בעצם בחורה בשם ציפי מור, הקרוס-דרסרית הראשונה בטלוויזיה הישראלית, לא פחות ולא יותר. חביתוש היה החביב עלי (כמובן, כרגיל אני אוהבת יותר את המכונה מאשר את האנשים), פיסטוק היה חולה נפש, ודודלי (שלמה ניצן הענק) היה לי ממש מודל לחיקוי.
 
קראטה קיד – מי לא רצתה להתחתן עם דניאל לרוסו החתיך? מי לא רצה ללמוד קראטה ולפגוש סנסיי כמו מיאגי, שיטפל בו ויראה לו את מהות החיים? מכוני הקראטה בישראל היו בשיא פריחתם אחרי הסרט הזה. Wax on, wax off.... קי-איי! וגם אני הלכתי ללמוד קראטה, ואפילו הייתי לא רעה בזה, עד שנמאס לי, כמו הרבה דברים אחרים. ומי לא ניסה לחקות את בעיטת העגור, שיקום!
אתר הסרט: http://www.fast-rewind.com/kkid

 

Thunder Cats – זה כבר בשלב הרבה יותר מאוחר, אבל זו הייתה התמכרות. היינו מבריזים מביה"ס כדי לראות. Thunder cats are on the move… Thunder cats – WHOAAAAAAAAAAAAAAA. סדרת אנימציה איכותית ומלאת הוד. ואני בכלל מטורפת על חתולים.
אתר חמוד מאד: http://www.80schildren.com/television/thundercats.htm

 
מייטי מאוס – Here I come to save the day. יום שבת, בוקר, ערוץ ירדן או Middle East. וזה עוד לפני שידעתי בכלל מה פירוש המילה Mighty...

 

מקרון אחד – ומכל הדמויות, דווקא הכי אהבתי את הנסיך המתרומם והעצבני עם הפרח שהוא היה מפורר כל הזמן. אגב, לא מזמן שידרו את זה בשידורים חוזרים בערוץ ילדים כלשהו. ואני רוצה לומר חד משמעית – אנחנו פשוט לא מודעים לשפה המדהימה והגבוהה שהסדרות האלה לימדו אותנו. שידרו את זה בדיבוב המקורי, ונדהמתי, פשוט נדהמתי לגלות באיזו עברית צחה, נקייה וגבוהה השתמשו. אני לא יכולה לצטט בדיוק, אבל לא היו שם מילים כמו "בוא נתפוס אותו", או "בוא נראה לו מה זה", או "קדימה פיקצ'ו", אלא יותר דברים בסגנון של "אנו כעת במרדף, שימו לב", "אל תתנו לו לחמוק מידינו" וכו'. אני רוצה לראות את זה שוב, זה שווה מחקר.
אתר מעולה: http://www.goshogun.com

ערי הזהב הנסתרות (תוספת מאוחרת) - טפו, זה בכלל היה בצרפתית, אבל עכשיו כשיש אינטרנט, מסתבר שיש הרבה שיתוף פעולה בין הצרפתים ליפנים בנושא אנימציה. אסטבן, מנדוזה. אני כבר לא זוכרת איך קראו להם או מה הייתה העלילה. היה איזה קונדור. אה, כן. אתם יכולים להגיד "מצ'ו פיצ'ו"?

מר קו (עוד תוספת מאוחרת) - אני לא יודעת איך שכחתי את זה. הייתה תכנית של גילת אנקורי, מתולתלת ונאיבית בזמנו, והיא הייתה מעין קריינית רצף של תכניות אנימציה קצרות, שהכוכב הבלתי מעורער שלהן היה, מה לעשות, מר קו העצבני. פלא שהוא איטלקי? "ממממ דה, מרוקלי פליה אינדיסי... דה לה די לי די לי, דה לה די לי די לי...." ואז היה מפריע לו משהו. אח, האלימות המילולית, המטאפורה על היוצר שלו כאלוהים כל-יכול, המשל על כמה שאנחנו לא מרוצים משום דבר. עמוק. אגב, קוראים לו "La Linea" או "Mr. Linea".



היה היה והחיים (עוד תוספת שתופסת) - לאחר חיפושים מעיקים, גיליתי שחברת ההפקה הצרפתית שעשתה את 2 סדרות המופת הללו נקראת Procidis. "המפקד, המפקד, הוא הרביץ לי"... "מכניס חכה, יוצא דג, מכניס חכה יוצא דג... חכה, דג... חכה, דג... זה עובד!!!". לימודי היסטוריה וביולוגיה בדרך הכי מגניבה שיש, ועוד עם אותן דמויות. החיים, החיים...

אוכל:
תירס חם, קוסקוס, עוף צלוי, שוקולד פרה בפיתה, לחם לבן עם ממרח שוקולד, ארטיק ענבים שעושה את הלשון כחולה, קציצות של סבתא, מעקוד, דבלה, דווידה, משיר, פלאפל במרכז ליד הבית, פיתה טריה ישר מהמאפיה, פסטרמה (עד היום, כמובן), לחמניות שסבתא שלי אפתה, עוגת שוקולד חמה, גלידה באר שבע עם קצפת, נס קפה על חלב, לחם עם חמאה בתנור.

ספרים:
טוב, לזה אין ממש סוף, כי קראתי המון, ואין סיכוי שאני אזכור במכה אחת את כל מה שקראתי... רבים מהספרים נעלמו, את חלקם קניתי בשנית בשנים האחרונות, חלק אני לא מוצאת בכלל...
קופיקו, בן איכרים, חסמב"ה, השביעייה הסודית, החמישיה הסודית, נרניה, עליזה בארץ הפלאות, הסיפור שאינו נדמר, סיר הסירים, מיץ פטל, מעשה בחמישה בלונים, אי התעלומות, מסע אל בטן האדמה, סדרת ה"מרים", המוהיקני האחרון, אמליה דיטריך, הנסיכה הקטנה, שנה על אי בודד, העי"ג, שרה גיבורת ניל"י, מכתבים לצופיה ועוד ועוד ועוד.
 
מקומות וחוויות:
דן אכדיה – מלון בהרצליה, הלכנו הרבה לבריכה שם. יש שם בריכת ילדים עם סלע ענק במרכזה. ביזארי, כמעט פאלי. כבר שנים שלא הלכתי לבריכה, שלא לדבר על ללבוש בגד ים. אני את מנת המים שלי מקבלת רק בעומק של 3 מטר ואילך, עם חליפת צלילה כזו או אחרת.
 
לונה פארק, תל אביב – טוענים שמגיל שנתיים כבר לקחו אותי, ויש אפילו כמה תמונות שמוכיחות את זה. שנים על גבי שנים, והיום אני עדיין מבקרת שם. איך פחדתי מהמכשפה במגדל שמעל רכבת השדים, ובכלל שקשקתי מהרכבת עצמה, רכבת ההרים נראתה לי כמו אתגר רציני (לפני כמה חודשים הייתי שם עם אחותי הקטנה, ופיהקתי. היא לפחות נהנתה), הברבורים והפילים נראו לי קסומים ובלתי מושגים, והקרוסלה האיטלקית הייתה התגשמות כל חלומותי – סוף סוף יכולתי לנהוג!!! וההגרלות בסוף? עונג שאין שני לו. אולי משם חטפתי את קדחת ההימורים שלי.
 
ספארי, רמת גן – טוב, זה באמת מקום מיוחד במינו. מסריח בטירוף, ובכל זאת – כיף לא נורמלי. מי שלא חווה את העונג המשוגע של לראות בת יענה שמתקרבת כדי סנטימטרים מהמכונית וגם דופקת בחלון כי היא רוצה במבה, ולצווח צווחות של עונג מהול בפחד-מוות תוך כדי, לא חווה ילדות תקינה. שלא לדבר על זה שאבא שלי הוא חולה נפש אמיתי, ותמיד היה פותח את החלונות כדי להפחיד את כל הילדים באוטו, שלא לדבר על זה שהוא היה מציק לבנות היענה. תמיד פחדתי שהן יאכלו אותנו בשלב כלשהו, אבל התרגלתי אליהן. ילדים, אל תנסו את זה בבית! חיה מסוכנת ולא שפויה. הקופים זו החוויה הכי מעניינת. יש בספארי קופה ששמה כשמי... אם רק הייתם יודעים מה אבא שלי עשה לי אחרי שהוא גילה את זה. אוי. הילד שלא התבגר.
 
חוות הסוסים (איפה? צונזר! 2 מקומות שונים) – ריח חצץ ואקליפטוס באחת, ריח של כלום באחרת. סוסים רק מרחוק באחת, באחרת כבר ממש למדתי לרכב. ימים שלמים של קרצוף סוסים ואיכופם, רכיבה עד שעות הערב והצקה לכל מי שרק היה נראה לי לנכון. עוד משהו בונה אישיות. קצת עבודה פיזית עוד לא הרגה אף אחד.


מחשבים:
פה מתחילה מערכת יחסים שנמשכת עד היום. מעולם לא היו לי יחסי אהבה-שנאה עם המחשב, אולי בגלל שכבר מגיל 4-5 נחשפתי לטכנולוגיה, בזכותו של דוד שלי, שזיהה מגמה והלך איתה עד הסוף. אף פעם לא חששתי לנסות ולהתנסות, וכמו שדוד שלי אומר עד היום "מקסימום מפרמטים"... שום סימפטיה או קשרים אישיים עם המחשב. זה כלי עבודה יעיל בטירוף, שאי אפשר היום בלעדיו, נקודה. בגיל 5 כבר הייתי הבעלים הגאים של מחשב מסוג Apple ][e, שלטענתי לא יוצר מחשב אישי טוב ממנו עד היום. אפילו היה לו כרטיס טלוויזיה, וחיברתי אותו לטלוויזיה קטנה, היו לי 2 (!) כוננים של 360K ואפילו ג'ויסטיק, וקרוב ל-300 דיסקטים עם משחקים שפשוט אין שניים להם – Karateka, Fat City, אינדיאנה ג'ונס, קונן, קווסטים של טקסט בלבד, סניקרס... 

במקביל, אחזתי גם באטארי 2600, שהיה בעצם האבא של הקונסולות של היום, עם דונקי קונג, Space Invaders הבלתי נשכח ומירוצי מכוניות, קרבות טנקים וטניס...

זה לא הכל, זה בעצם כלום. אבל אין לזה סוף, וטעימה מספיקה. אפילו לי.
אלה המקומות, החוויות והזכרונות, על קצה המזלג, הכפית והעין. כן ירבו.

נ.ב. - נראה לי שהפוסט הזה רק ילך ויגדל....

זה אולי נשמע נדוש מקריאת הכותרת, אבל יש לי מה להגיד בנושא. הרבה מה להגיד. אני חיית כביש, אין מה לעשות. זה בגנים, בדם, במשפחה. כולם אצלנו אוהבים לנהוג, והרבה. ומהר... בן-דוד שלי הוא נהג מרוצים בפוטנציה, אבא שלי עושה קילומטרז' של נהג משאית, דודה שלי קורעת תיבות הילוכים, וכולם חוטפים דו"חות מהירות על ימין ועל שמאל. גם אני מרביצה בכבישים, אולם בשנים האחרונות התמזל מזלי (טפו, טפו, טפו) ולא חטפתי דו"חות. אחרי שלילה של 30 יום בתור נהגת חדשה, ובעקבות כך האילוץ לעבור מחדש תיאוריה, למדתי להיזהר קצת יותר.

ואני שונאת את הנהגים הישראלים. מתעבת אותם. בצורות קיצוניות, נקמניות וקטנוניות. קודם כל, עובדות טכניות כלליות:

• 98% מהנהגים הישראלים נוהגים חרא. כן, גם אתם.
  
  
• מתוכם, ל-80% הייתי שוללת את הרשיון לצמיתות. את השאר הייתי מעבירה מבחנים נוקשים של רפלקסים, ריכוז ומיומנויות טכניות מורכבות (כמו לאותת כשעוברים נתיב).
  
  
• הנהג הישראלי הוא גס רוח ואלים, וגם נוהג בצורה כזו. לכן, הוא מהווה סכנה לעצמו ולסובבים אותו.
  
  
• הנהג הישראלי הוא גם טיפש ולוקח סיכונים מיותרים, בלי שום מיומנות טכנית לגבות אותם. הרוב לא יודעים אפילו לבצע עקיפה בסיסית.
  
  
• נשים לא בהכרח נוהגות פחות טוב מגברים, אלא בצורה יותר מהוססת, בגלל הסעיף הקודם. זה פשוט מרוב פחד. ולא טוב לחיות בפחד.
  

אלמנטרי, ווטסון, א-ל-מנ-טרי (לגברים ולנשים גם יחד):

• אותת כשאתה עובר נתיב.
  
  
• קו לבן זה קו לבן, דביל. לא עוקפים בקו לבן. יש סיבה למה הוא שם. כדי שלא תעקוף. כי זה מסוכן.
  
  
• לחטט באף ולדבר בסלולרי ללא דיבורית תוך כדי נהיגה ב-125 קמ"ש פוגם ביכולת שלך לשלוט ברכב בצורה יעילה, לשים לב למה שקורה סביבך, ובכלל להמשיך לחיות.
  
  
• אם אתה לא מסוגל ללעוס מסטיק וללכת בעת ובעונה אחת, רוב הסיכויים שלא תצליח לקרוא עיתון ולנהוג בו בזמן.
  
  
• עיתון קוראים בבית, לא תוך כדי נהיגה. גם לא תוך כדי עצירה ברמזור, כי יש עוד אנשים על הכביש, שנורא רוצים להגיע לאיזה מקום, החצופים.
  
  
• הכביש לא של אבא שלך, של אמא שלך או של הבוס שלך, אל תיסע על שני נתיבים, השאר מקום גם לאחרים, חתיכת אגואיסט מניאק.
  
  
• אם בא לך לנסוע 80 קמ"ש בדרך מהירה, יופי. אל תעשה את זה בנתיב השמאלי, תוך כדי האזנה מרוכזת לרדיו. ואם כבר נתקעת שם, תזוז כשמאותתים לך. בגלל חלאות כמוך, אנחנו נאלצים לעקוף מימין. הנתיב השמאלי נועד לעקיפה, ולעקיפה בלבד! זה לא מקום לחנות בו ולהפריע לכולם, אז טוס לנו מהעיניים.
  
  
• אל תצפור כשמישהו מנסה לחנות. גם ככה זה מלחיץ כשיושבים לך על הראש 10 נהגים ונועצים מבטים.
  
  
• יש ירוק – סע! אל תישן. בכלל, לא בריא לישון בנהיגה, סתם לידע כללי.
  
  
• צומת אינו מקום חניה. אל תעצור שם, גם אל תאט כדי להוריד את החבר המכוער שלך לקיוסק שיקנה לך מרלבורו. זה מפריע. זה מעצבן. וזה חוסם את זרימת התנועה, עבירה שאין לה כפרה.
  
  
• רמזור ירוק לא אומר שמותר להיכנס לצומת חסום. אם הרכב שלפניך עוצר בירוק כי הצומת שלפניו מלא והוא לא רוצה להפריע לזרימת התנועה (שוב!) אל תצפור ותציק. תזדיין בסבלנות, מזדיין.
  
  
• אם מישהו עוקף אותך (גם אם זו בחורה, חתיכת שוביניסט מצ'ואיסטי מטומטם) כחוק, אל תאיץ!!! תן לו לעקוף, במיוחד אם מדובר בכביש הערבה.
  
  
• חשוב: התאם מיומנות וסוג רכב לצורת הנהיגה שלך. אי אפשר לקרוע את הכביש אם אתה חסר קואורדינציה מינימלית, או לחלופין, אם יש לך סובארו ג'סטי, פורד פיאסטה בת 12 או כל טרנטה אחרת.
  
  
• המראה נועדה לבדיקת מצב הכביש, לא השיער, האיפור או המוחטות באף.
  
  
• אם נפל לך משהו לרצפת הרכב, אל תנסה להרים אותו תוך כדי נסיעה. רוב הסיכויים שהוא יישאר שם גם בדקות הקרובות, עד שתוכל לעצור ולהרים אותו בבטחה.
  
  
• מילא לדבר בסלולרי, אבל לשלוח SMS זה כבר הרבה מעבר ליכולת שלך, כי קשה מאד ללמוד לאיית תוך כדי נהיגה פרועה באבן גבירול.
  

כמה טיפוסים אופייניים לכביש הישראלי:

• שודד הנתיבים השמאליים: כאמור, לא כולם יודעים שהנתיב השמאלי מיועד לעקיפה בלבד, ונהגים ונהגות רבים פשוט נרדמים שם. זו מחלה ידועה – נהיגה בצד שמאל גורמת לנמנום על ההגה. לא עוזרים איתותים והבהובים, אפילו לא צפירה לפעמים. אני רוצה לנהוג 120 קמ"ש, ואתה לא תמנע בעדי. הפתרון היחידי: עקיפה מימין. אין ברירה. השוד הזה אופייני בעיקר לנשים מעופפות, ערסים לא מרוכזים, זקנים ונהגים חדשים שמדברים בטלפון תוך כדי הנהיגה.
  
  
• המזגזג: נהיגת שודים זה דבר אחד. טירוף זה דבר שני. המזגזג נכנס לחורים הרבה יותר קטנים מזה שהוא יצא ממנו במקור, וזה מלחיץ, גורם לבלימות פתאומיות וגם לתאונות. בדר"כ שלו – דקות אחרי שהוא עקף אותך, אתה רואה אותו הפוך באיילון, עם הגלגלים באוויר. תחסוך מאיתנו את הדאווין. כולנו הבנו שיש לך זין גדול ושאתה אכבר גבר.
  
  
• הפוסטמה: מצטערת, נשים. גם לכן יש את זה – ההיסוס בנהיגה, הפחד, חוסר ההחלטיות המשווע. נסעת – תיסעי!!! עברת בכתום – תעברי כבר, אל תתקעי ותחסמי את כל הצומת. לא הצלחת להיכנס לחניה בניסיון הרביעי – זוזי!!! את מדברת עם חברה שלך המטומטמת בטלפון, תעצרי בצד, כי ברור שאת לא מסוגלת לעשות יותר מ-2 פעולות בבת אחת. ומילה אחת: קלאץ'!!!
  
  
• הברקסאים: אלה לא שמעו על זה שנוהגים עם הגז. הרגל שלהם כל הזמן על הברקס, והם פשוט נוהגים בהאטה. החלפה של דיסקים עולה הרבה כסף. שימו לב: גז מימין, ברקס משמאל! לא להתבלבל.
  
  
• המאותתים: כשהם יצאו מהבית, ופנו ימינה ברחוב, הם אותתו ימינה. מאז נשאר האיתות, גם כשהם פונים שמאלה או סתם נוסעים ישר.
  
  
• חסרי ההחלטיות: לעבור בצומת או לא (נתקעים באמצע), לחנות או לא (חוסמים את כל השכונה), לענות לטלפון או לא (עושים תאונה)...
  
  
• המוזיקאים: חלונות פתוחים, שרית חדד או טכנו בפול ווליום, האוטו רועד מהבסים... לא שומעים מה שקורה מסביב, לא רואים ממטר ודואגים רק לעשות רעש ורוח.
  
  

מילה לסיכום: 

הכביש מקום מסוכן. סעו בזהירות. אל תפריעו למי שיודע לנהוג, ונסו ללמוד לנהוג כמו שצריך לפני שאתם עולים על הכביש. ובאמת – זוזו מנתיב השמאלי כבר!!!

אזהרה!!!!!! פוסט מגעיל בטירוף, וגס ובוטה... נו, אתם יודעים... כמוני... :)
 

קשה להגיד עלי שאני נפש עדינה. יש כמה אנשים שאפילו רמזו בצורה בוטה שהייתי צריכה להיוולד במין זכר. אני לא מסכימה עם זה. נכון שלא תמיד אני ענוגה, אבל אני בהחלט נשית. נכון שאין לי הרבה רגישויות, אבל יש לא מעט דברים שמרגיזים אותי וגורמים לי לתהיות קשות וקיומיות.
 
למשל - השירותים של הבנות. בצבא, בתיכון, בעבודה, באוניברסיטה... בכל מקום שלא הלכתי. תמיד מדברים על זה שהשירותים של הבנים מסריחים ומלוכלכים, אז תנו לי לעדכן אתכם - השירותים של הבנות לא פחות גרועים ואולי אפילו יותר. זוועת אלוהים, צחנה וטינופת, זוהמה וסיאוב המרקיעים עד השמים.
 
למה??? למה???
 
למה כולם צריכים לדעת שאת במחזור, יא בהמה? תעטפי את הגועל שלך בנייר טואלט ותזרקי לפח. לא לאסלה, כי זה לא יורד במים. זה נשאר שם. זה צף. וכולם רואים. מזל שאין בדיקות DNA בעבודה, כי פעם אחת הייתי מתה לתפוס אחת כזו.
 
אנחנו כולם יודעים שנשים (כולל אותי) לא אוהבות לשבת ישירות על האסלה, אלא נוהגות לשים הררי נייר טואלט כדי לבודד מהרוע שבעולם. שמועה מספרת שיש הרבה חיידקים בשירותים, ונדבקים במחלות. אז אחר-כך, כשסיימת לחרבן את מעייך החוצה, תזרקי את הנייר לפח או לאסלה! אל תשאירי אותו על הרצפה, על האסלה או על הקירות. אנחנו לא רוצות את המחלות שלך גם!!!
 
אסלה איננה מגרסה! יש כמות מוגבלת של נייר שאפשר לזרוק אליה. אח"כ היא נסתמת, ואז אי אפשר להשתמש יותר בשירותים עד שלא מגיע אינסטלטור, ובינתיים שאר האסלות סובלות משימוש יתר.
 
לא יודעת אם סיפרו לך, אבל גם החרא שלך מסריח, ונדבק לאסלה. לא, אין לך קקי בריח שושנים, לא משנה מה אמא ואבאל'ה שלך אומרים. אז יש דבר מוזר כזה, עם מקל, ליד האסלה. קוראים לזה מברשת. ואם במקרה פספסת ונמרח לך על קיר האסלה, וזה לא יורד במים, אז תנקי עם המברשת, זבל!
 
ונניח שלא בא לך לשבת על האסלה, והשתנת וכמה טיפות עפו על הקרש... קחי חתיכת נייר ותנקי אחרייך, כי לא כולם צריכים לדעת מה הצבע של השתן שלך, ואם שתית מספיק היום או לא.
 
להוריד את המים. אלמנטרי, אבל מתברר שלא כולן יודעות על זה.

להוריד גם את הקרש. מה, את איזה גבר שהתעורר באמצע הלילה? את לא יודעת כמה מעצבנת ההרגשה להתיישב ולקבל מכת חרסינה בירכיים? נכון שיש לנו שומן, אבל זה לא מספיק לריכוך המכה! (הרעיון באדיבות שפיות. הניסוח הבוטה באדיבותי).

סיימת, לא השארת נזקים בשירותים, הלכת לרחוץ ידים? את הנייר שאיתו ניגבת - לפח!!! לפח!! לא לכיור, לא לרצפה. לפאקינג פח!!!!
 

תוספות תתקבלנה בברכה.
 
 

אזהרה - קטע בוטה, גס רוח ומטורף! השמרו לנפשותיכם.
 

כוסאמא שלך, יא חתיכת בן זונה. מי אתה חושב שאתה, תגיד לי? מיייייי???? אה? חרא. בן של אלף שרמוטות נוצריות. אתה חרא ומי שעשה אותך חרא. הלוואי שתמות, שתישרף, שיבוא לך שיתוק, סרטן, שתיקבר חי, שישימו לך סוכר בדלק, שלא תראה אור יום, שלא תהיה מאושר רגע אחד יותר בחיים שלך, שתבכה כל הזמן. שיישרף לך הבית. שתיחנק.

אל תדבר אלי, אתה שומע? שומע?!?!?!? תעוף לי מהעיניים חתיכת הומו מסריח, מוצץ סרגלים, שותה קקטוסים ברוורס, חתיכת שלשול מהלך. אל תיגע בי. אל תתקרב אלי בכלל, יא מכוער. במקל של מטאטא עם מסמר חלוד בקצה לא הייתי נוגעת בך, ממרחק 10 מטר לא הייתי רואה אותך. לא סופרת אותך, לא רואה אותך ממטר, יא חתיכת זבל, יא אפס, יא כלום, יא מאניאאאאאאאאק. כלוווווווווווווווווווום. בוא, בוא, בוא, בוא תמצוץ לי כשאני במחזור. בוא אם אתה גבר, בוווווווווווווא!!!!!!!!!

סאאאאאאאאאאאאאאמק, בן זונה. שאני לא אקום אליך, שמעת? תיזהר ממני, אני אפתח לך את הפנים. עם סכין יפני אני אחתוך לך את הנחיריים. אני אכרסם אותך, הבנת? קטן עלי לעשות לך כוסה יפה כזו בפרצוף המכוער שלך. אני אכבה לך סיגריה ברטוב של העין, יא חתיכת אוכל בתחת, מזדיין, בן של ערביה. תמות.
 

(לא להתרגש, זה לא מכוון לאף אחד אישית).

יש לי משקפיים מגיל 10 בערך, ולכן אני בקושי זוכרת את עצמי בלי משקפיים. זה עם, אנשי המשקפיים. יש לנו כל מיני תופעות שאופייניות רק לנו, אנשי המשקפיים. אנשים שחיים, קמים וישנים (טוב, לא ישנים, בסדר) עם זגוגיות ומסגרת. ואני לא מדברת על אלה שיש להם מספר רבע או חצי או שטות כזו. אלא אנחנו, העיוורים, הסומא בארובה, שיש להם מספר וצילינדר וציפוי נגד שריטות על הזגוגית.

מכירים את זה?
כשהולכים לישון ולא בטוחים אם הורדתם את המשקפיים, אז בודקים עם היד לראות אם הם 
לא בטעות עלינו?
להכנס למיטה עם המשקפיים עדיין על האף?
כשמורידים את המשקפיים ומפסיקים לשמוע?
כשמורידים את המשקפיים וישר משפשפים את העיניים בטירוף?
כשמרימים יד להרים את המשקפיים שהחליקו קצת על האף, ומגלים שהם לא שם כי אתם  עם עדשות?
מכירים את הסימן הנצחי הוורדרד על האף, או אפילו שקעים קטנים, שכבר שנים לא
נעלמים?
כשפותחים סיר מבעבע שנמצא על האש ופתאום לא רואים כלום בגלל ענן האדים?
שמרכיבים את המשקפיים מייד אחרי המקלחת ולא רואים כלום כי הם מלאים אדים?
שמקללים את הרגע שלבשנו חולצה סינטטית ולא מכותנה, כי אין במה לנגב את המשקפיים?
שמבשלים בטיגון עמוק ואח"כ לוקח שעות לנקות את המשקפיים משאריות השומן, או שפשוט מתעצלים לנקות ורואים הכל מטושטש?
כשיש נקודה קטנה קטנה של לכלוך בדיוק מול העין ואין כוח לנקות את המשקפיים?
כשבא איזה דביל (או דבילית) ואומרים - "תביא למדוד"?
כשבא איזה דביל (או דבילית) ולוקחים לך את המשקפיים כדי למדוד ואז מרגישים כמו צאן
לטבח?
כשאותו דביל מרכיב את המשקפיים שלכם ונתקע בקירות כי הוא לא רואה כלום פתאום?
כשקונים משקפיים חדשים, ובימים הראשונים נורא מקפידים לנקות רק עם המטלית
המיוחדת ולשים בנרתיק הקשיח, ואחרי הימים הראשונים פשוט זורקים את המשקפיים לכל עבר ומנגבים בחולצות מלוכלכות?
כשיש כ"כ הרבה שריטות על המשקפיים שכבר לא רואים כלום?
כשהמסגרת מתעקמת, ככה שלא משנה איך אתם שמים את המשקפיים, אתם נראים כמו מפגרים?
כשקוראים לכם "אבו ארבע", "Four Eyes", "עיוור"?
כשכואב מאחורי האוזן בגלל הידיות של המשקפיים?
שלא משנה כמה את מתאפרת ומשקיעה - לא רואים את זה בכלל בגלל המסגרת של המשקפיים?
שבקיץ מזיעים נורא והמשקפיים מחליקות לקצה האף? (באדיבות סנופי)
שבסרטים תמיד הבחורה המכוערת שהיא עם משקפיים, וברגע שהיא מורידה אותם היא 
פתאום הופכת למשוחררת, מצחיקה וכוסית-על?
להוציא 1200 ש"ח על משקפיים חדשים, 900 מתוכם על העדשות?

שבחנות המוכר משכנע אותכם ש"כחול אלקטרוני" זה צבע נורא אופנתי למסגרת, ובבית זה נראה כאילו אתם הולכים לחטוף מכות בבי"ס/בעבודה בגלל הצבע, שלא לדבר על זה שזה לא מתאים לכם, לצבע העור או לשום בגד שיש לכם?