מקום העבודה שהכי אהבתי היה בעצם הראשון שלי אחרי הצבא. ושם, באופן לא מפתיע, די חיבבתי את הבוסים שלי. אחד מהם היה קצת נודניק, אבל לשני היה לי כבוד רב, במיוחד לגבי הידע שלו בתחומו והנימוסים והנעימות שלו, גם כלפי נערה חצופה וצעירה כמוני (היו ימים שבהם הייתי צעירה. החוצפה, כידוע, לא הלכה לשום מקום).

מאז עברו כמה שנים, לימודים אקדמיים ומקומות עבודה מגעילים שהשתיקה יפה להם, למרות שאינם כוללים חדרים אפלים עם ריח של שתן בדרום תל אביב. ברוב המקומות האלה הייתי שכירה רגילה, ללא שום אחריות ניהולית. ובכולם שנאתי את הבוסים בדרגות שונות שנעו בין בוז תהומי לתיעוב ללא גבולות. ברוב המקרים זה היה כי הבוסים היו טיפשים ולא מקצועיים. בחלק מהמקרים הן (כן, זו הכללה גסה אבל ככה זה) היו בהמות גסות ואגרסיביות שהגעילו אותי בהתנהגות שלהן.

בצבא לימדו אותי על לויאליות. צריך לשמור על נאמנות למערכת מול הפקודים, מכל מיני סיבות. אני לא זוכרת מה היו הסיבות שמנו עבורי (בטח כי הייתי עסוקה בכתיבה ביומן, בחלומות בהקיץ או בשיגור מבטי זעם לעבר הבנות האחרות בקורס), אבל אני מניחה שהרעיון המרכזי שעומד מאחורי זה הוא הצורך לשמור על שלמות המערכת ונאמנות החיילים. למה שחייל יבצע את מה שהקצין הזוטר מטיל עליו, אם הקצין בעצמו לא חושב שזה נכון? איך יתפקדו החיילים אם הם יקבלו לגיטמציה לזלזל במפקד הגבוה, כי הקצינים שלו אינם לויאליים. אני חושבת שהייתי די לויאלית בצבא, אבל זה היה בעיקר כי באמת ובתמים האמנתי במפקדים שלי וראיתי את התכונות החיובית שלהם, גם כשהחיילים שלי לא תמיד הצליחו לעשות זאת.

במגזר האזרחי לא ראיתי את הצורך בלויאליות, ועשיתי את מה שאני תמיד עושה - אמרתי את דעתי בקול רם וצלול לכל מי שהיה מוכן לשמוע, בעיקר כי היו אלה מקומות עבודה שבהם הייתי שכירה ללא שום אחריות ניהולית, וכי ברוב המקרים ידעתי שמדובר בעבודה זמנית, שלא לומר סטודנטיאלית.

אני אולי לא מתכננת להישאר לנצח במקום העבודה הנוכחי שלי ואני לא יכולה להגיד שקל כאן עכשיו. להיפך. נהיה הרבה יותר קשה בחודשים האחרונים עקב עזיבה מאסיבית של אנשים, וכל מי שנשאר צריך למלא את החלל. האווירה, לעומת זאת, התנקתה מאד עקב כל העזיבות, ולמרות שהעוזבים עוד מזנבים ומרכלים ואומרים דברים איומים על המקום (בחלקם נכונים, אבל לא רלוונטי), ולמרות שחלק מהנשארים עדיין מתלכלכלים (כולל עליי) יש יותר רוח עבודה ויצירה, למרות הקשיים.

חלק מהקשיים הם הבוסים. מכל מיני סיבות. מי שמכיר אותי יודע את הבעיה ואת שורשיה, וזה רק מתחיל בזה שיש 3 בוסים שונים שכל אחד יכול להוריד הוראה בכל רגע נתון ולפעמים ההוראות האלה סותרות. זו הצרה הכי קטנה. החסרונות באישיות של אותם בוסים ידועה לכל מי שעובד במקום עבודתי חמש דקות תמימות - אם מרכילות ואם מהבנה עצמית.

וגם אני הייתי במקטרים. אולי אפילו יותר מכולם. וגם עכשיו אני אומרת את דעתי בקול רם וצלול, אבל בצורה אחרת - לדמות הסמכותית עצמה ולא בקיטורים תלושים לחלל האוויר. אם משהו מפריע לי, אם מעלים רעיון עוועים, אם סתם נראה לי שהגזימו, אני אומרת מה שיש לי להגיד. ואני משתדלת מאד, ככל האפשר במגבלות האנושיות שלי, שלא להתלכלך יתר על המידה על האנשים מלמעלה. לא שלא מגיע להם, לא שהם לא חארות רוב הזמן, אבל אם אני רוצה לייצר אווירת עבודה טובה יותר ממה שעשה זה שהיה לפני, אני חייבת שהיא תהיה נקייה.

כי ראיתי איך זה כשמקטרים כל היום, ואז גם ראיתי איך זה כשעושים ולא רק בוכים. כשפותרים בעיות ולא רק מייללים כמה חרא. הצלחתי ללמוד משהו מאיש אחד, שהראה לי בלי לדבר יותר מדי, איך זה נראה מהצד של העשייה והוא הצליח לעשות משהו שמעטים מצליחים - הוא הרשים אותי, ועוד מקצועית. היתה לי תמיד את היכולת להיות לויאלית, רק שבשוק האזרחי היא קצת נפגמה. אז תיקנתי אותה.

יש דברים שלא ייפתרו, שהם חלק מהאתוס הארגוני ואני אפילו לא מטריחה את עצמי איתם. אבל יש דברים קטנים ששיניתי במו ידיי, ואני מקווה שבסוף זה יהיה מקום שקצת יותר נחמד לעבוד בו. לפעמים הלויאליות מרגישה לי כמו צביעות. אני גם יודעת בוודאות שחלק מהעובדים הוותיקים יותר לא מסכימים עם הגישה הזו ולא אהבו כשאמרתי להם מה אני מבקשת. אבל החלטתי על דרך מסוימת, ובשלולית שלי, הקטנה, אני רוצה שהמים יהיו צלולים, למרות שדורכים בה ברגל גסה בלי סוף.

החלטתי שלפחות, לפחות, שווה לנסות.

משחק העונה בהאטריק, והקבוצה שלי מאכזבת 1-4 עלוב, כשהחלוץ המרכזי שלי אפילו לא טורח להכניס גול אחד בשביל ההיסטוריה. נו, לפחות עשינו מזה קרוב ל-400 אלף שקל. זה גם משהו. הזהירו אותי שהמשחק הזה ממכר, אבל אני כרגיל לא טרחתי להקשיב.

***

טיול מטורף ומטריף במדבר יהודה הסתיים בחצי ראלי, כשאנחנו ממהרים להימלט מזרועותיו העוטפות של החושך. הזאתי אפילו לא התבכיינה על מהירות הנסיעה שלי ועל טלטלות הדרך. כנראה שחושך יותר מפחיד אותה. אני הייתי בכלל מוכנה להישאר שם ולהסתכל כל הלילה על הכוכבים. מזכיר לי את שיזפון.

לא סיימנו את המסלול בדיוק לפי התוכניות, אבל היה על האש משובח בחסות החשיכה, וזה היה אחד המסלולים היפים והמרתקים (והאתגריים! מי ירדה כמו גדולה בירידה הקשה של נחל חבר ליד מערת האימה, מי?!) שעשינו. יכול להיות שפעם הבאה פשוט נתחיל אותו בזמן - הווה אומר ב-6 בבוקר ולא ב-11. ככה זה כשיוצאים עם מפונקים.

ומה ראינו חוץ מגמלים? כמובן - ואדיות, ערוצים וחריצים. הרבה חריצים.

***

גם מתוך הבדידות העזה ביותר, אני לא מסוגלת שלא לשמוח ולפרגן לאלה שטוב להם, במיוחד אם הם אהובים עליי. אז מה אם אני לבד? זה לא אומר שלשאר העולם אין זכות להיות מאושר. אפשר להתחמם לאורם של הרבה דברים, לא רק זוגיות פרטית. לתשומת ליבם של המרירים והמתוסכלים. לצערכם, אני לא אצטרף לשורותיכם.

***

נגמרו החגים. נגמרו התירוצים. נגמרו החגיגות. אולי עכשיו אני אצליח, לעזאזל, לזכור איזה יום זה בשבוע.

***

ההזנחה הפושעת של התופים חייבת להיפסק.

***

שבוע טוב, אם אפשר.

הילדים של היום, כאלה מורבידיים...

מסתבר שבכל איזור המרכז וגם בצפון, שמעו אתמול בלילה, כנראה בין 2 ל-3, קולות נפץ מפחידים, שנשמעו כמו פיגוע או בומים על קוליים. לפי הכתבה ב-Ynet, המשטרה קיבלה המוני פניות מאזרחים במהלך הלילה, אבל לא נמצא מקור הפיצוצים. צה"ל טוען כי לא ביצע פעילות חריגה באזור, ואם היה פיגוע - אז אף אחד לא יודע עליו. גם ב-NRG יש דיווח. כרגיל, הטוקבקים מעניינים יותר מהידיעה.

אנוכי הקטנה, גם כן התעוררתי בבהלה במהלך הלילה. בהתחלה חשבתי כי זו דלת נטרקת, או שמא חלום רע במיוחד, או רעמים (כבר היו מקרים שבהם הרעמים הקפיצו אותי מהמיטה באמצע הלילה). עשיתי סיור קצר בבית, וחוץ מנחירותיו של הסירחון לא שמעתי כלום. היום בבוקר, כשהתעוררתי באמת, שכנעתי את עצמי שסתם היה נדמה לי.

אז כנראה שאני לא שומעת קולות שאינם קיימים. יכול להיות שאני אפילו שפויה?

הקולות האלה יכולים להיות כל דבר החל מנחיתת חייזרים, דרך נפילת רקטות קסאם בשטחי תל אביב וכלה בניסויים סודיים וחולניים שרשות ממשלתית כזו או אחרת עורכת. איכשהו, כשקראתי את הכתבה, ההיתממות של המשטרה והרשויות מסריחה פה למרחוק. מאות אזרחים מדווחים על פיצוצים חשודים באמצע הלילה והמשטרה שאננה לגמרי, כאילו כולנו חווים איזו הזיה קולקטיבית?

זה הזמן לכמה תיאוריות קונספירציה או תחקיר עיתונאי מערער יסודות. יש למישהו רעיונות מאיפה הפיצוצים הגיעו?

עדכון 12:00 - מעיון מדוקדק בטוקבקים, עולות המסקנות הבאות: מדובר ככל הנראה בנאד שתקע ערבי בשטחים, שגרם לראש הממשלה שרון ליפול באמבטיה, מה שהזניק את מטוס הריגול של חיל האוויר הישראלי (או האמריקאי, תלוי איזה טוקבק קוראים) ועורר את צה"ל לביצוע ניסויים בפצצות תת קרקעיות. אה, וחייזרים. ברור.

למה לטרוח עם לצאת לדייט, להתאפר, להסתדר, לעשות עיניים, לנהל שיחה טיפשית?

אפשר לעשות את זה בשלט רחוק, ובלי מגע יד אדם. במלים אחרות - בנות יקרות, קבלו את הוויברטור החדשני - גם בלוטות' וגם מופעל באמצעות SMS. וכך במקום להסתפק ברמיזות מיניות ב-SMS, אפשר שהן ממש יעשו את העבודה. מי שלא מבינה את המשמעויות של זה, תמיד יכולה ללמוד משהו חדש, או להיצמד לשיטות הבטוחות, הטבעיות והידועות, שאינן כוללות משגל נסוג, כמובן.

למרות שאני חובבת טכנולוגיה וגאדג'טים נלהבת, אני מעדיפה עבודת יד, אם כבר הולכים על זה לבד.

סייבר סקס מעולם לא עשה לי את זה, למרות שכאן הוא מלווה ברטט חשמלי.

נמאס לכם מגלגל"צ? רוצים קצת ניחוח חו"ל? רוצים את לוס אנג'לס בטעם שוקולד-כושי-עסלי-אוריגינל-גנגסטה סטייל אצלכם בבית? לא תאמינו, אבל תחנת הרדיו הזו משדרת עם יחסית מעט פרסומות, רק היפ-הופ וזה נשמע כאילו המשדר מתחת לבית שלכם - בלי קרטועים, קטיעות בשידור או הפרעות.

אמריקה.

לא ייתכן שנגיע למצב הזה - מרק נמס בכוס וחצי חבילת במבה קטנה בתור אוכל בעבודה, סנדביץ' פסטרמה בבית ורעב מתמשך עד כדי רעידות במהלך היום. לא יקום ולא יהיה. היום מבשלים! מצדי נישאר ערים עד 1 לפנות בוקר. היום - סיר על הגז.

לא שקשוקה, לא חביתה, לא צ'ילי נקניקיות לעצלנים, לא שניצלונים מוכנים בטוסטר, לא צ'יפס, אפילו לא שוקי עוף בטוסטר עם תבלינים ושמן זית. לא!!! היום מבשלים בישול כמו שצריך - עוף ותפוחי אדמה באלכוהול. רציתי בבירה, אבל שתיתי אותה, אז נשארו כמה בקבוקי יין אדום ואחד מהם יוקרב למען המטרה הקדושה.

חוץ מזה, עוד שיעור תופים חסר תוחלת עבר על כוחותינו (ככה זה כשלא מתאמנים), שיעור טניס שהתחיל בטוב, נמשך בג'וקים ונגמר במשחקונים איומים נגמר גם הוא, ומחר עוד יום עבודה (קידום זה אחלה דיאטה).

שבוע הבא דיקסי. חסר לך שתבריז. יש לך הפתעה :-)

תתנהגו יפה.

לי, אישית, לקח רגע להבין מה כל כך משעשע בתמונה הזו.