זה היה אמור להיות פוסט מתבכיין ומקטר. משהו בסגנון "זה לא הבלאגן שלי, מה אני מנסה לתקן אותו, אני עייפה, אין לי כוחות, המצב הזה מחסל אותי רגשית ופיזית, אני לא ישנה, אני אוכלת לא מסודר..." בלה בלה.

אין לזה סוף. כן, אני בסיטואציה בלתי נעימה בעליל, בגלל מצב שלא קשור אליי ולא אני גרמתי אותו, אבל הוא משבש לי את סדר החיים ופוגע לי בכל, החל מבעבודה וכלה בשעות השינה. אבל בשביל מה יש חברים? אם לא בשביל שנהיה שם בשבילם כשהם צריכים? וחוץ מזה, קצת קשה אז נשברים?

אז אני לא אתבכיין. אני אשב לי בחושך ואוכל תפוח חמוץ, ואתם כולכם תחגגו לכם. ובאמת רציתי שיירד גשם. שיהיה אפור, מעונן וסוער. למה? ככה, כנראה.

ווימבלדון? תזכירו לי מה זה?

נקודת אור: השגתי עוד ניצחון בהאטריק ו-Fartman עוזר לי בעניין, ובכלל כל כך נעים לי לדבר איתו, אפילו בקטנה. הוא מעלה לי חיוך על הפנים. מתנה שאין כמוה.

יאללה, משהו לאכול. חצי מנה סביח בבוקר זה לא מספיק.

אם לא תשאף גבוה, לא תגיע לפסגה:

במקום בו שורה האטימות לא צומחים דברים חדשים. במקום בו לא יודעים להעריך את המשאב היקר מכולם, אין למה לצפות.

ובאמת לא ציפיתי ולא קיוויתי, אבל הצליחו לשכנע אותי לא לבוא לגמרי באנטי. אז באתי. דיברתי בצורה רציונאלית. אמרתי מה שיש לי להגיד, וקיבלתי את אותן תגובות עלובות ומבזות. ואפילו מי שנטיתי להאמין שהוא בצד שלי, שלנו, איכזב ובענק. ובעצם עליו אני כועסת יותר מכל.

הסטטוס קוו לא נשמר, חלילה. המצב רק יחמיר. אנחנו נעבוד יותר קשה. אבל לא נקבל תמורה הולמת.

ככה זה בחיים? יש אנשים שמקבלים הרבה פחות? על הזין שלי. אותי לא מעניינים אנשים אחרים. אני יודעת מה אני שווה, וזה בטח יותר ממה שנותנים לי כרגע. אז אם התמורה לא עולה, התפוקה תרד. אלה חוקי השוק.

***

גם "בטמן מתחיל" לא היה מציאה גדולה. אבל החברה היתה נעימה. גם זה משהו בימינו.

***

אני חייבת לצבור עוד שעות שינה. עייפתי. ואני לא מתאמנת לקראת ההופעה. אין חמור מזה. מחר ומחרתיים נרביץ. אין ברירה.

***

מוסקבה כל כך רחוקה, אבל היום שוב דיברנו קרוב-קרוב. עוד נשלם על זה, מן הסתם. אבל זה היה שווה כל שקל. נראה לי שהפעם אתה בדרך הנכונה.

ככה זה, הילדים גדלים ופורחים מהקן ומוצאים את עצמם לבד בדירה שכורה עם שותף מסריח. אלה החיים, ככל הנראה. פתאום צריך להתמודד עם כל מיני מצבים שלא הורגלנו אליהם.

למשל, תופעה מדהימה וידועה היא, שכלים לא רוחצים את עצמם לפתע פתאום. ככל הנראה, השינוי במקום המגורים הסב להם הלם קשה. גם בגדים הפסיקו לגהץ ולקפל את עצמם, שלא לדבר על העובדה המדהימה שיש כל מיני יצורי אבק שגדלים מתחת למיטה אם לא שוטפים כמו שצריך מתחתיה.

מחקרים מוכיחים עוד, שבמצב החדש, יש לכסף נטייה להעלם באופן מהיר וחשוד מחשבון הבנק, בייחוד אם לא עושים חשבון וקונים כל יום במעדני מזרע.

אבל גם לכל זה מתרגלים, מסתגלים ומשנים הרגלים.

יחד עם זאת, יש דברים שהם בלתי נתפסים.

למשל - ג'וקים.

סיטואציה ישנה: מופיע ג'וק. האחת מצטמררת, מקבלת בחילה, עולה על המיטה או בורחת מהחדר וצורחת "אבא!!! ג'וק!!!". אב מגיע, לועג לביתו שלא פוחדת לנסוע 80 קמ"ש על דיונות טובעניות אבל נבהלת מיצור חום בגודל 8 סנטימטר, הורג את הג'וק, אוסף אותו במפית, מאיים לזרוק את השאריות על הבת המבועתת, צוחק עוד קצת ומשליך אותו לטוחן האשפה.

סיטואציה ישנה 2: מופיע ג'וק. השעה מאוחרת מדי מכדי לצעוק "אבא!!! ג'וק!!!". ההמשך מפורט מאד בלינק, אבל רק נציין שהוא משלב שואב אבק, בחורה מבוהלת אך פעלתנית, וחומר ריסוס כלשהו.

סיטואציה חדשה בדירה השכורה: מופיע ג'וק. אין אבא בבית. מאוחר בלילה. השואב אבק רחוק מדי ויש סכנה שנביא אותו לחדר, הנבלה המכונפת כבר יתחבא באיזה נעל עד הבוקר. המניאק מתרוצץ בחדר כאילו הוא של אבא שלו, עולה לי על הנעל (Note to self: לשרוף נעל), מטייל על הרצפה... בקיצור - חגיגה בסנוקר. בעל הבית השתגע.

אי אפשר גם לרסס - מדובר בחדר סגור שרוצים לישון בו אחר כך. מה עושים?!

בהרגשת בחילה איומה לקחתי נעל (Note to self: לשרוף עוד נעל) ועקבתי אחרי הג'וק במבט מבועת. להכות או לא להכות? זו השאלה! "האחת", אמרתי לעצמי, "קחי את עצמך בידיים. אם את לא מורידה עליו את הנעל עכשיו, הוא נכנס לך לתיק ואז את פשוט צריכה לעבור דירה".

הבן אלף זונות ג'וקיות המשיך להתרוצץ על הרצפה כאילו אין מחר. ובמקרה שלו זה באמת היה נכון. ברגע של שטף אדרנלין ונטרול השיתוק שאחז בי מהשנייה שראיתי את הגועל החום, הורדתי עליו את הנעל!

המכה היתה מדוייקת להפליא ואף די חזקה, והמניאק התפרק לחתיכות, הפריש קצת חומר לבן ומגעיל ומסר את נשמתו החוטאת לבורא. לקחתי מגבון לח, אספתי אותו ברעד (הוא עוד יכול לחזור לחיים, חשבתי. ג'וקים ידועים בחסינותם, לא?) והעפתי אותו מהחלון, שיחזור לכושלאמא שלו בצורת גופה מבותרת.

גם ברגעים אלה ממש, שעות לאחר הלם הקרב, אני עדיין אחוזת בחילה מהמחשבה על האירוע, אבל מאד גאה בעצמי. אין ספק שמדובר באירוע מכונן - זה היה הג'וק הראשון שהורדתי עליו נעל. מייד אני הולכת להעניק לעצמי את אות הג'וק והגבורה.

אבל בינתיים אני אלך לסופר לקנות פסטרמה.

איפה הימים שבהם הייתי מעדכנת מדי יום ביומו, שלא לדבר על כל משחק... נו, הימים האלה אינם וכנראה לא יחזרו בקרוב. נסתפק במה שיש.

ווימבלדון, כרגיל, מנפה מהר את אלה שלא ממש צריכים להיות שם. עם כל אהבתי לסאפין, שעף כבר בסיבוב השלישי, דשא זה כנראה באמת לא בשבילו. מצד שני בדרך הוא העיף את פיליפוסיס ושריצ'יפאן, וגם בזה אי אפשר לזלזל. פדרר (שעמום) כבר לא מפתיע אף אחד עלה לשמינית, ויתמודד מול חואן קרלוס פררו, שנקווה שיש לו מה להציע מול הטניסאי המושלם אך המייבש הזה.

יואיט, שממשיך במסע ההתאוששות החלקי שלו, עלה אף הוא לשמינית הגמר, כשלא נראה כאילו הוא מתאמץ יותר מדי בדרך לשם. הוא ישחק מול דנט וזה בהחלט צריך להיות משחק מעניין, של שני שחקנים חמים.

האור היהודי נלבנדיאן הגיע גם הוא לשמינית, ויתמודד מול גסקה, או איך שלא קוראים לו. נלבנדיאן לא מבריק לאחרונה. נקווה לביצועים משופרים, אם כי דשא זה לא המשטח החזק שלו. שמינית מצויינת נוספת תציג לנו את רודיק וקוריה. יהיה מעניין. לא נראה את זה, אבל יהיה מעניין.

סרינה עפה מהנשים. מאורסמו עלתה בקלות לשמינית. שחר פאר בזוגות עלתה לרבע הגמר (יפה!) וצמד הלצים רם וארליך עבר סיבוב אחד בזוגות, כשאנדי וקונצ'יטה מרטינז עברו סיבוב אחד במעורבים.

ואני מה? אשב פה בחושך ואעבוד. למה שאראה טניס?!?!?!

רודיק בדרך לעוד ניצחון

ושוב הוא אלמוני:

גם שיחה נעימה. למרות הקשיים. מי צריך יותר? מה צריך יותר? יאללה כבר. תתנער. יש עוד הרבה לפנינו. אין כמו חצי קילו רוסטביף לאדם כדי להרגע, אה? לא צריך 1,200 שקל לשרוף על אתה-יודע-מה כדי ליהנות. אוי, מתי תלמד...? נראה לי שההבנה קרובה. זה משמח אותי.

***

קניתי מאוורר. אמריקה. 100 שקל ששווים את זה. והוא אפילו לא רועש ומטרטר. אני מרגישה כמו מלכה. תיכף אלך לקרוא ולנשנש ביסקוויטים בחדר המאוורר שלי! נהדר.

***

מילה על מהומות ישרא-תפוז: הבעתי את דעתי בבלוג של יריב, מה שזכה להתייחסות הרגילה. נראה לי שהבנתי מה הבעיה הגדולה של האתר הזה - יריב הוא אולי גאון טכנולוגי ומאד מסור, אבל לא מבין כלום בשיווק ובשירות לקוחות. יריב, עצה אחרונה - קח מישהו שמבין בזה. מצב האתר ישתפר פלאים.

אז מה רציתי לומר? נורא פשוט - לגיטימי שאתר יחסום גישה של אתר אחר לדאטה שנמצא בו, ולו מטעמי אבטחת מידע. התכנים בישרא שייכים לכותביהם, ללא ספק, אבל הפתרון היחידי הוא שיריב יעשה תוכנת גיבוי ראויה לשמה, שהאמת כבר מזמן היתה צריכה לקרות. אני עדיין חושבת שבמצב הזה, מנהלי ישראבלוג ישכילו להפוך משבר להזדמנות, על ידי צ'יפור הפרואיסטים או שלל המשתמשים בפיצ'רים חיוניים באמת, ולא אוואטרים. תפתיעו אותנו. זה הזמן שלכם.

לגבי המהומה שיצר עידו קינן, אמרתי גם לו את דעתי בבלוג שלו. יש בעיה עם העיתונאים בישראל ובעולם, שכבר מזמן לא יודעים מה הגבול בין ניאו-ג'ורנליזם לבין סתם השתפכות אישית - וזה מקרה קלאסי, שבו גם המניעים לא ברורים - הרי לפני שנייה סגרת את הבלוג כי "החיים זה לא כאן", לטענתך. פתאום הבלוג שלך צץ ב-NRG (אולי החיים הם שם?) ואחרי זה חזרת לכתוב ופתאום סגרת שוב בסוג של מחאה צרכנית ואישית, שבינה ובין עיתונאות אין קשר, ולו הקלוש ביותר.

ובכלל, תמיד טענתי - אם אתה רוצה לעשות משהו (נגיד, לסגור את הבלוג), אז תעשה. אל תכריז, תפתח קמפיין ותעשה רעש. פשוט תעשה. If you wanna shoot - shoot. Don't talk. וזה מבחינתי נכון לגבי כל אחד.

***

האליפטיקל שלי עוד לא הגיע. שערורייה!

אני שונאת לגהץ. זו פעולת הבית הכי שנואה עלי. אפילו לשטוף כבר עדיף. ולגהץ בחום הזה, בחדר קטן עם מאוורר עוד יותר קטן, זה סוג של עינוי סיני. מצד שני, כמות הזיעה שיצאה ממני מקבילה רק לשיעור טניס אלים במיוחד. אז אולי שרפתי איזו קלוריה.

***

דווקא את כרטיס האשראי שלי אני מאד משתדלת שלא לגהץ, אם כי לאחרונה, עקב ריבוי פרויקטים בעבודה ובמקומות חיצוניים, המצב הפיננסי, טפו טפו, משתפר מעט.

***

ואולי גם המצב הפיננסי של שאר המשפחה. אבל עד שלא נראה את הכסף בבנק, אין טעם לפתוח את בקבוקי השמפניה.

***

דווקא בא לי בירה קרה, עכשיו אחרי העבודה הקשה. ואפילו יש לי. איזו בחורה בת מזל אנוכי.

***

בת מזל אבל עייפה. אני באמת זקוקה לחופש. אולי עוד חודש-חודשיים. אולי. אני לעצמי לא מבטיחה שום דבר. רק לנסות להתגבר על העייפות.

***

וזו לא רק עייפות שלי, אלא גם של אנשים קרובים ואהובים, שנמצאים במצב של חוסר ודאות, משבר וצורך להחליט החלטות קשות. אני מקווה שהם יחליטו את הדבר הנכון. שחרור מהעול הלא-מתאים יביא לפריחה. וזו אכסיומה.

***

אין לי זמן לווימבלדון. וגם זו אכסיומה.

***

נקווה לטוב. צריך להיות חזקים כל הזמן. כי אין ממש על מי להישען. אם אין אני לי, וכאלה. וזו לא אכסיומה, סתם עובדת חיים.

***

היה גם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אולי זו לא אכסיומה. אולי זו קלישאה. אבל באמת - הייתי יכולה להיות כמו הסירחון שאיתו אני גרה באותה דירה -  לרבוץ מול הטלוויזיה ולבהות בלוחות תוצאות של ספורט במחשב במשך 8 שעות לפחות מהיממה. וזהו. זו היתה יכולה להיות מהות החיים שלי. אז באמת היה יכול להיות יותר גרוע.

***

אבל מה שהכי גרוע אלה השבלונות שאנשים חושבים בהן. רוב האנשים שאני מכירה פועלים לפי מוסכמות, לפי נורמות חברתיות, לפי רעיונות שהם קלטו בתוכניות טלוויזיה, לפי קלישאות של טלנובלות. איבדנו משהו כגזע אנושי. איבדנו את החושים הטבעיים שלנו. איבדנו את התחושה שמכוונת אותנו לגבי מה טוב ונכון לנו ומה לא. עכשיו אנחנו פועלים לפי מה שאנחנו חושבים שאנשים אחרים חושבים שצריך לחשוב.

***

ואני כמובן אומרת, "על הזין שלי מה שאנשים אחרים חושבים". ולפעמים זה מאד קשה ליישם. אבל אני עושה את זה בכל זאת.

***

אלה החיים - קשה, אבל עושים את זה בכל זאת.

***

ועכשיו - בירה.