עד שכבר מישהו מוכיח סוג של מקוריות ומגיע לבלוג שלי באמצעות חיפוש ב-Altavista (לכל הילדים, זה אחד ממנועי החיפוש הראשונים שהיו ברשת, אם כי היום הוא שווה ערך לתוכנית ההתנתקות של שרון - חסר תועלת, לא מכירים בו ולא ישתמשו בו), אז מה הוא חיפש?

נכון.

פמלה אנדרסון בעירום.

יופי.

האמת היא שזה עניין של מצב-רוח. ובדיוק בשביל זה יש תמונות כאלה - לשיפור מצב הרוח ולשטיפת העיניים. יש לי סטוק לא רע של כאלה, ולצורך כך אפתח קטגוריה חדשה, להנאת הבנות (וגם הבנים. אני לא מפלה), שתיקרא Feast Your Eyes. כמה רדוד, ככה כיף.

והפעם - טייסון בקפורד. ויש סיכוי שהוא יחזור בתמונות נוספות.

זה. זה המניאק שישב לי בגרון מתחילת השבוע, לפחות כך טוענת בדיקת המעבדה. קראתי על החלאה הקטנה באינטרנט, ואומרים שהוא מגיע בעיקר ממזון מזוהם - כלומר, מזון שטופל על ידי אדם שנגוע בחיידק. בעיקר חלב וסלטים למיניהם. אלוהים אדירים. מה אכלתי ביום ראשון?

מי זוכר דברים כאלה?

רגע. אני יודעת מה יכול להיות מקור הזיהום. כוסאמק! ידעתי!!! הסנדביץ'-מן שבא ומוכר לנו סנדביצ'ים. לא יכול להיות שהחום הזה עושה טוב לטונות המיונז שהוא דוחף בלחמניות. אלוהים אדירים. כבר מזמן אני משתדלת לא לאכול אצלו, אבל ביום ראשון פשוט הייתי רעבה. אוי. לעולם, אבל לעו-לם לא אגע יותר בצואה שהוא מציע. איכס. עוד הייתי יכולה לחטוף זיהום של סלמונלה או משהו. אני לא יודעת מה יותר גרוע. טפו.

זה מחיר העצלנות. תסתכלו:

אני, כל מה שעניין אותי מתחילת העונה של כוכב נולד, זה שהאחים צנחני יזכו לכבוד הראוי להם. בימים הראשונים של התוכנית, אם הייתם עושים חיפוש בגוגל על האחים התימנים, הייתם מקבלים אולי 2 לינקים, אחד מהם מפנה לבלוג שלי.

היום, כבר יש כמה מאות תוצאות, ונחמד לראות שהצמד גיבש לעצמו קהל מעריצים נאמן ואוהד.

אז עזבו אותי מכל הסשה-משה הראל-סקעת-תקעת. בחייכם. הם לא מעניינים. אלה ילדי גל"צ, אין בהם כלום (וכל הילדות המפגרות בנות ה-13 המעריצות, שימו לב: תגובות דביליות יימחקו). אני אומרת - תנו יד ואצבע לצנחנים! הצביעו לשחורים! תנו להם ביודל!

נכון שהם לא בעלי איכויות ווקאליות נדירות, אבל יש בהם קסם מיוחד שאין באחרים, הם שונים, הם שרים נפלא וברגש, והם חמודים ולוקחים את כל העסק בקלות. בעיני, הם הרבה יותר מגימיק.

***

מעבר לכך, אני חייבת לציין שמצבי הבריאותי השתפר קלות (טפו, טפו, טפו). עדיין לא ברור אם מדובר בוירוס או בחיידק, אבל לפחות כרגע הם הכריזו על הפסקת אש. בכל מקרה, לעבודה אני אלך רק בשבוע הבא, ומאחר שמחר מגיע אלי השטיח למשחק ב-PS2 (ואם מישהו יוכל להסביר לי איך צורבים משחקים לקונסולה הזו, אני אשמח), יהיה לי מה לעשות בסוף שבוע.

***

אני מזניחה קצת את הבלוג האולימפי, אני יודעת. בקרוב עדכונים.

***

אני עדיין קונה בנאמנות את "רייטינג", אבל אני מתחילה לשאול את עצמי למה אני עושה את זה. 30% מהעיתון ממולאים על ידי פוסטמה רכילותית בשם יסמין לוי, והעיתון כולו הפך לסלבריטאי חנפני, במקום טלוויזיוני ביקורתי. פויה עליכם. זה שיש לכם אתר לא עושה אתכם טובים יותר. אולי אעבור ל"פנאי פלוס".

***

ניסיתי לעשות לימונענע עם קרח כתוש. שמתי סוכר אבל יצא לי חמוץ ולא מדהים כמו בשייק'ספרי. מישהו יודע מה הסוד שלהם?

זה מה שיש לי.

זה כשהרוק הופך להיות האויב שלך, כי כל פעם שצריך לבלוע, אתה מקלל את הרגע בו המציאו את הריר.

זה כשהגרון כל כך כואב, שהתגברתי על עצמי והלכתי לרופא. רופאה, בעצם. היא, מצידה, מאד התרשמה מהזוועה שמתרחשת לי בפה, רשמה לי מיד אנטיביוטיקה והודיעה לי שמחר בערב אני אדע, דרך האינטרנט, אם זה חיידק או וירוס. ואם זה סוס טרויאני?

אפילו גלידה אני לא מצליחה לאכול - אז מה זה שווה להיות חולה?!

לפחות אני לא עובדת עד השבוע הבא. גם זה משהו. סוג של חופש, אם כי הייתי מוותרת עליו ברצון.

סטרפסילס, אכיניצאה, מי מלח, לימון - לא שווים כלום ולא עוזרים. הכל חרטא. רק פלפל חריף וכמויות באמת לא הגיוניות של שום בתוך סנדביץ' מהולל הרגיעו את הכאבים לזמן קצר שאיפשר לי לנמנם.

אוף. תודה לכל המאחלים בריאות ולכל הקוראים החביבים. נקווה לטוב.

אני יודעת שהבטחתי משהו לחגיגות ה-200,000, אבל אני חולה ואין לי כוחות. אז תסלחו לי, נכון?

זו ממש חוצפה להיות חולה באמצע הקיץ. שערורייתי, אפילו.

אם מתחיל להרגיש לכם כאילו יש לכם יובש בגרון, יש סיכוי שתקומו חולים מחר בבוקר. ראו הוזהרתם. יש משהו באוויר, חוץ מהזיהום.

מה שכן, גם בימי מחלה ובחילה, אני מיד מרגישה יותר טוב כשאני רואה את פרצופך המכוער. צלחקלוואווין קלמפטי שכמוך.

לילה טוב?

בהתחשב בעובדה שחגיגות ה-100,000 היו לפני כ-5 חודשים, קצת מוזר לי שחגיגות ה-200,000 מתקרבות.

כיצד אחגוג עמכם הפעם? אני חייבת להודות שאין לי רעיונות מקוריים כרגע, וככל הנראה זה ייאלץ לחכות למחר, מה שלא יהיה. המוח שלי עבר למצב סטנד-ביי לפני כשעתיים.

אולי נחכה עם החגיגות עד ה-500,000? מצד שני, מי יודע מה יהיה עד אז - יכול להיות שלא נהיה פה.

אכול ושתה, כי מחר יעלו המחירים של האוכל.

טוב, כבר יש לי רעיון לחגיגות. אז מחר, כמו שהבטחתי.

ובינתיים, לילה טוב ותודה לכל הקוראים המופלאים שהביאו את הבלוג המוטרף שלי עד הלום.

בית משוגעים אצלי בעבודה. גן חיות, כך הגדיר את זה מישהו אחר. חוסר בכוח אדם, אנשים חולים, אנשים עצלים, ו-2-3 אנשים נושאים בנטל של כל השאר. אומרים שזה היה ככה לפני שבאתי, רק שאז היו יותר אנשים וזה היה פחות מורגש.

זה יותר מורגש כשלא ישנים כל הלילה (יקולל הלילה הזה. יקולל), כשצריך לקום מאד מוקדם, וכש-3 בוסים מציקים לך על הבוקר, כל אחד עם דרישות שונות מחברו הבלתי-מתואם בעליל.

באיזשהו מקום עמוק ורציונלי אני יודעת שהמשבר הזה הוא ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי, ושאולי זה ישתלם לי בטווח הארוך, כי יזכרו שהקרבתי בזמן המלחמה הזו. מצד שני, יכול להיות שלא.

וכשגם הקפה לא עוזר, וכשהיד כבר כואבת מרוב עבודה על המחשב, וכשהעיניים כבר לא רואות בפוקוס מרוב מאמץ, החלק הרציונלי שבי מתחיל לגמגם ובסוף שותק. ואז יוצא משהו אחר לגמרי החוצה, ואומר לי בקול תקיף: "כוסאמו העבודה. בואי ניסע לאילת".

איכשהו, אני עדיין בתל אביב.

קורים ביערות הכרמל. היו גם צרעות, אבל לא התחשק לי שישאירו בי סימנים.