אולי ברור מה הולך לקרות כאן, אבל זה עדיין מצחיק:

כן, עליכם אני מדברת. אתם, אתם שם, שחושבים שהם דופקים את השיטה, בזמן שאתם בעיקר דופקים אנשים אחרים. אתם, גנבי הכסאות בקולנוע.

אתם מכירים אותם - אלה האנשים שחושבים תמיד שמה שיש להם הוא לא מספיק טוב, אז הם ינסו לקחת מאחרים. פעם, בשנות השמונים, כשבחלק מאולמות הקולנוע היו עוד כסאות מעץ - המקומות לא היו מסומנים. אם רציתם מקום טוב בקולנוע, הייתם צריכים להגיע מוקדם, לתפוס מקום ולחכות שהסרט יתחיל (בדרך כלל באיחור). עם השנים, המצב השתנה והכרטיסים נמכרו על פי מספר שורה וכסא. ככה, שיהיה מסודר.

בשנים האחרונות העניין השתכלל עוד יותר - מזמינים מקומות באינטרנט ובוחרים בדיוק את הכסאות שבהם רוצים לשבת במהלך הסרט. זו שיטה נהדרת לטעמי. משפחתי ואנוכי צופים בממוצע בסרט אחד בשבוע בקולנוע. אנחנו אוהבים ללכת לסרטים וזה בילוי ברירת-מחדל מבחינתנו. אני, שאיני אוהבת הפתעות וניחושים כשאני הולכת לראות סרט, מעדיפה תמיד להזמין כרטיסים באינטרנט (למרות העמלה המופרזת וחסרת ההיגיון) ולבחור בקפדנות את המקומות שבהם אנחנו יושבים. ככה גם אפשר לדעת מראש אם יש מקום נורמלי, וזה כמובן עוזר להימנע מהתורים המעיקים בקופות לפני הסרט.

וראו זה פלא - למרות השיטה המשוכללת של כרטיסים המראים בבירור איפה אתם אמורים לשבת, יש מי שחושב שאפשר לנסות להתחכם. בערך במחצית מהפעמים שבהן אנחנו הולכים לסרט - אנחנו מגיעים ומגלים שמישהו (או מישהם) התיישב במקומות שלנו. ברוב המקרים מדובר בסרטים פופולריים ואולמות מלאים כמעט לחלוטין. פשוט, הם קנו כרטיסים בקופה או מאוחר מדי, נתקעו עם מקומות שלא מצאו חן בעיניהם והחליטו לנסות את שיטת מצליח.

החוצפה כאן לא מפתיעה במיוחד - הרי אנחנו חיים בישראל, מדינה שבה מצווה לדפוק את כל מי שמסביבך ולא לצאת פראייר. מה שאותי תמיד מקומם ומרתיח, זה המבט או המלמול של "מה אתם עושים עניין" כשאנחנו מבקשים בנימוס שיעופו לנו מהמקום, או הנסיון להעמיד פני תמימים: "אה, זה לא שורה 8 פה?". כלומר, לא רק שלוקחים לנו את המקום, אנחנו גם חצופים, נודניקים וטרחנים מכיוון שאנחנו מעזים לדרוש לשבת במקומות שהזמנו מראש במיטב כספינו. ממש כמעט גורמים לנו רצון להתנצל על התנהגותינו הבלתי סחבקית בעליל.

השיא היה בשבוע שעבר, עת הלכנו לצפייה משפחתית בסרט The Expendables (מי תירגם את הכותרת של הסרט הזה, מי?!!?). נכנסנו לסרט ממש בסוף הפרסומות, והלכנו חרש למקומות שלנו. האולם היה די מלא, בעיקר בחלקים העליונים שלו. ומה אתם יודעים - בשניים מהמקומות שלנו התיישבו נערה ואישה. ביקשתי מהן בנימוס לקום, והנערה הודיעה לי בתוקפנות שאינה יכולה לקום מכיוון שהיא נכה. היא אפילו רצתה להראות לי איזה מסמך או משהו כזה.

או. נכה. המילה שמשתיקה כל אחד. מה אתם הייתם עושים?

באופן אינסטנקטיבי, נרתעתי מהמתקפה ונטיתי לוותר. הייתי מוכנה, באופן חריג, לחפש לנו מקום אחר. בכל זאת, הנערה נכה.

אבל מה לעשות, ולא היו שלושה מקומות פנויים בשום מקום אחר בסביבה. שילמנו על כרטיסים ועל מקומות ספציפיים ורצינו לראות את הסרט בלי לעשות בלאגן לכולם. הלכנו לשבת במקום אחר, אבל ידעתי שזה לא ייגמר טוב. ואכן, כמה שניות אחר כך, הגיעה חבורה שאלה היו המקומות שלה. נאלצנו לקום.

מאחר שלא ראיתי לידה כיסא גלגלים או קביים, שאלתי שוב בנימוס אם אין מצב שהן יקומו, כי בכל זאת אין לנו איפה לשבת. שוב נתקלנו בסירוב כועס. בינתיים אחותי ואני התיישבנו על המדרגות, כפופות, כדי לא להפריע לאחרים. הסרט כבר התחיל. אבא שלי תפס קריזה והלך לקרוא לסדרן. הנערה והאישה החלו בדיאלוג עם כמה נערים שישבו מאחוריהן וניסתה לגרום להם לקום מהמקום שלהם. הם לא הסכימו, והודיעו לה שאלה המקומות שלהם והם לא הולכים לשום מקום. כמה שניות לפני שהגיע הסדרן, אירע נס רפואי - הנערה קמה ממקומה והלכה עם האישה שליוותה אותה למקום אחר, הרבה יותר קרוב למסך. חלילה לי מלשפוט אדם נכה ולקבוע את חומרת הבעיה שלו, אבל המקסימום שנצפה שם היה צליעה קלה. אולי נכה. אולי לא.

קיבלנו את המקומות שלנו בחזרה והפסדנו רק כמה דקות מהסרט. בסך הכל, לא נורא, אבל תחושת אי הנוחות נשארה איתי - גם אם את נכה, זה אומר שמותר לך לעשות מה שאת רוצה, תוך התעלמות מהסובבים אותך?

זו לא תופעה חריגה, גניבת הכסאות (עזבו רגע את הנכות בצד). זה בכל מקום - שילוב של חוסר אכפתיות וחוסר תשומת לב: הנהג שנוסע באמצע שני נתיבים ומפריע לתנועה; המניאק שחונה על חניה וחצי עם המכונית היוקרתית שלו ושיזדיין העולם; האנשים שחוסמים מעברים בסופרמרקט, כי הם נורא עסוקים בלדבר בטלפון; אלה שנדחפים לפניך בתור, למרות שיש מספרים מסודרים ועוד ועוד.

לא ביג דיל, לא עבירה על החוק, לא עניין בלתי מוסרי. סתם חוסר התחשבות וגסות רוח. סתם "מגיע לי".

הלמור הזה אוהב שמדגדגים אותו. החיוך שעל הפרצוף שלו אומר הכל.

לא, לא מדובר בקאונטר של ישראבלוג. פעם הייתי סופרת, אבל הפסקתי מזמן.

הפעם אני מתכוונת לניקוד הגבוה ביותר (!) אי פעם (!!!) שהשגתי ב-Bejeweled Blitz בפייסבוק. 635,200 נקודות, טבין ותקילין, ואפילו יש לי סרטון שמוכיח את זה. התוצאה המדהימה הושגה ללא שימוש בבונוסים (Boosts), מה שהופך את העניין למרשים הרבה יותר, למקרה שלא ידעתם.

זהו. הנה ההוכחות החותכות שאני גיימרית על. או, במקרה הזה, קז'ואל גיימרית על. או משהו.

נחמד, ארץ בראשית, סרטו החדש של צלם הטבע משה אלפרט. אני לא חובבת גדולה של סרטים ישראלים, אבל סרט טבע ישראלי הוא בהחלט סיבה למסיבה. נכון שאין לנו פה חיות אקזוטיות במיוחד (אם כי נמר גם נחשב), אבל טבע יכול להיות מרתק גם ברמת הנמלה או היעל המצוי, ותמיד יש מה לראות.

ארץ בראשית מנסה לספר סיפור של כמה דמויות מובילות - עדר יעלים במדבר, זוג זאבים בצפון וצמד חתולי ביצות חמודים להפליא באזור הכינרת ואגמון החולה. בין לבין יש שלל סצינות לא קשורות, ולמרות הניסיון ליצור נרטיב סביב עונות השנה, התוצאה קצת מעייפת ולא מצליחה להיות מודבקת היטב.

הסרט מתחיל קצת חלש ומסטיקי, עם הרבה צילומי נוף ושקיעות, שמזכירות קצת מצגת שקופיות מעייפת. בהמשך יש יותר נוכחות של בעלי החיים, אבל כמעט תמיד יש תחושה שהסצינות חתוכות קצת יותר מדי ולא מספרות את הסיפור המעניין באמת. בהרבה מקרים אין קריינות שמסבירה מה רואים, ולמרות שזה נחמד לתת לתמונות לדבר בעד עצמן, לפעמים הן לא עושות את העבודה כמו שצריך. בחלק מהמקרים זה נותן תחושה ממש מוזרה - למשל, בסצינה מושלגת מוצג שועל מרשים, שנראה שמחפש מה לאכול. קאט לציפור כלשהי שמקפצת על השלג (חוגלה?). קאט לשועל נועץ מבטים מזרי אימה. מן הסתם יש כאן ציפייה לראות את השועל דופק איזה ביס לציפור, אולי איזה מרדף או לפחות זינוק קטן, אבל פה זה נגמר - שועל, ציפור, שועל ועוברים לסצינה הבאה. זה קורה לא מעט במהלך הסרט וזה קצת מבעס.

הליווי של צמד הזאבים וחתולי הביצות בהביאם דור חדש לעולם הוא חמוד להפליא, בעיקר בזכות גורי הזאבים והחתלתולים המקסימים. הקטע הכי מצחיק בסרט, לדעתי, כולל חתול סקרן וסרטן שמזכיר בהתנהגותו את הסרטנים מ"נמו". ממש סרטון יו-טיוב בהתהוות. הדרמה של עדר היעלים מרתקת וקורעת לב - החיים לא קלים במדבר.

אהבתי את ההשתעשעות של פס הקול - קלוז אפ של חלזונות בגשם מלווה בסאונד של מורס וחייזרים, וכשהזיקית מזיזה את העיניים יש רעש מכני כמו של רובוט. כל מיני דברים חמודים שכאלה. גם המוזיקה לא רעה, אם כי אחינועם ניני לא נמנית על הזמרים האהובים עליי.

הקריינות של ירון לונדון נחמדה מאוד. לטעמי היה כדאי לקריין יותר - בהרבה מקרים רואים נופים מרשימים, זרימה עזה בנחלים לא מזוהים או בעלי חיים שלא כולם מזהים, ואין הסברים או קריינות בכלל.

כצוללת מושבעת וחובבת ים בכלל, היתה חסרה לי התייחסות לחופים, לים ואולי אפילו לנוף התת-מימי. אולי בסרט הבא.

בסך הכל, ארץ בראשית הוא סרט נחמד מאוד, אם כי דרוש לו הרבה ליטוש בשביל שיהיה סרט טוב באמת.

אגב, טרדו את מנוחתי במיוחד השמות הנוראיים שהוענקו לחיות הטרף הישראליות. הזאבים היו אלון ונופר (מי אמר זוג מרמת אביב ג'?), ליעל הראשי ועז הנפש קראו רותם (בעיית זהות מינית?) ואילו חתולי הביצות נקראו גל ועומר (נסו לקרוא לחתול שלכם גל, נראה מה הוא יעשה לכם). טוב שלנמר לא קראו מיצי.