לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


נוגעת, טועמת, הולכת... הכל מהכל - סיפורים מוזרים, תמונות מצחיקות, אינטרנט, ספורט (בעיקר טניס), הומור עוקצני ככל האפשר, מחשבים, סרטוני וידיאו וכל מה שכיף ומעניין ברשת ואצלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2004    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2004

עקורה


 

מכל העקירות הקודמות, אין ספק שעקירתה של שן הבינה האחרונה, כיאה וכיאות לגרנד-פינלה, היתה המרשימה והמסובכת מכולן.

 

קודם כל, הפעם הקצב (סליחה, הרופא) לא רק חתך בחניכיים ושלף את השן. הפעם הוא נאלץ (כן. נאלץ. ממש) לקדוח בה במרץ, על מנת לפרק אותה לחתיכות. ולמה? כי הזונה צמחה אופקית במקום אנכית, כמו שן נורמלית. אה, אבל אם היא היתה שן נורמלית, לא היו עוקרים אותה, נכון?! והאמת? אם הייתי יודעת מה עלול לקרות מעקירה מזויינת, יש מצב שהייתי נותנת לשיניים האלה להמשיך ולחתוך אותי עד שאמות.

 

עיטוש פשוט הופך לסכנת חיים. תבינו את זה רק כשיהיו לכם תפרים בפה.

 

כרגע, חלק ניכר מהפרצוף שלי נראה כאילו מישהו הכניס לי אלת ברזל לפנים, רק בלי הסימנים הכחולים. כשהסתכלתי על עצמי במראה אמש, אמרתי לעצמי: "עוד כמה קילוגרמים, רק תעלי עוד כמה קילוגרמים, וככה ייראה הפרצוף שלך באופן קבוע". אחר כך הלכתי לאכול גלידה.

 

אם אני אקח עוד כמה כדורי אופטלגין, אני אהפוך לאופציה של טבע.

 

מעולם לא חשבתי שקרח על הפנים יעשה לי נעים. אבל שיהיה.

 

ושיט. בניתי על ג'מבו שרימפס היום. שיט, שיט, שיט. אולי בבלנדר.

נכתב על ידי , 30/4/2004 10:59  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצרים על אופטלגין


 

הלכה ההרדמה מהעקירה. דיממתי קודם כחזיר שחוט. ומה זה בכלל הדימוי הזה, חזיר שחוט. ואיך יש אותו בכלל בעברית?! הרי חזירים אינם אמורים להישחט. זה לא כשר!

 

האופטלגין עושה לי מחשבות מוזרות.

 

יאללה, מכבי... תפסידו כבר, שייגמר הקרקס התקשורתי המאוס הזה סביבכם.

 

התחלתי לקרוא מחדש את שר הטבעות. באנגלית. אחלה ספר. עוד 4000 עמודים למניאק.

 

msvcrt.dll הינו קובץ מקולל. וכך גם כל אתרי החדשות הישראלים המסריחים שמשתמשים בסקריפטים שעושים לי צרות ומוציאים אותי מהמיטה ב-10 בבוקר ביום חופש.

 

לא כיף לאכול גלידה כשצד אחד של הפה נורא מציק. מרגישים רק חצי מהטעם.

 

ופסטרמה בכלל אי אפשר לאכול. אז הצלחתי לפורר רק פרוסה אחת וללעוס אותה כמו תינוק ללא שיניים.

 

שיהיה לילה קסום. ושקט. מאד שקט. אני רוצה לישון!

נכתב על ידי , 29/4/2004 22:52   בקטגוריות מחשבות רצות  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שארית הפליטה


 

שארית הפליטה.

היא נותרה, אחרונה.

כל חברותיה, הלכו, וכך היא נשארה

לבדה.

 

שונה מכולם, דחויה, לא רצויה.

על הסף, משונה, עקומה, לא ברורה.

בלי תפקיד, בלי מטרה,

לא מכאן, לא משם, לא שייכת, לא באמת. 

מוזרה.

 

גדלה בהיחבא כך שנים, אבל מגורלה

לא תצליח הפעם לברוח.

כל חברותיה נעלמו,

הלכו בדרך האור,

והפעם גורלה גם הגיע,

גורל שחור משחור.

 

שנים היא ישבה, מפוחדת,

מנסה לא למשוך תשומת לב,

להעמיד פנים, אולי, שאינה מזיקה,

אבל גזר הדין הסופי הגיע,

והיא כבר יודעת - עכשיו בא תורה.

 

כמו חברותיה תלך בדרך האור.

החוצה.

החוצה.

החוצה.

 

ולעולם לא תחזור.

 

*** שיר פרידה לשן הבינה האחרונה שלי.

נכתב על ידי , 29/4/2004 16:10  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סימנים של תחתונים


 


 



נכתב על ידי , 28/4/2004 18:31   בקטגוריות תמונות מצחיקות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מ.ק. 22 והפיצוחייה של קרסוצקי (מי אמר שאין כלום בכבלים)


 

שלשום בלילה היתה הפעם הראשונה שיצא לי לראות את הסידרה הישראלית המצויירת והמשובחת הזו. יש דברים בצבא ובחברה הישראלית שלא משתנים. גם לא אם-הטיפוס של שולמן, שמזדיינת עם ערבי. היא מזכירה לי יותר מדי נשים שמסתובבות חופשי בישראל, ולא דווקא מזדיינות עם בני מיעוטים. הדמיון מפחיד.

 

אבל אין ספק שהקטע שהכי הוריד אותי לריצפה בגלגולי צחוק חנוקים, היה הדבר הבא, מהפרק עם התאילנדים שישנים בחדר של שולמן וחנוכה:

 

חנוכה מתעורר בבוקר ועובר ליד התאילנדים, שעומדים ליד הגדר ומנסים לפתות אותו שיבוא אליהם, כדי שיוכלו לאכול אותו.

 

תאילנדי 1: Good morning, Sir.

תאילנדי 2: Good morning, Sir.

חנוכה (מצביע על תאילנדי 1 ואח"כ על תאילנדי 2): כוסעמק. וכוסעמק.

 

צריך לראות כדי להבין. המיטב של עדות הקלוואווין.

 

***

אתמול בלילה גם שודר מרתון של הפיצוחייה, ממנו נעדר באופן חשוד מאד הפרק ה"איטליז", שאותו אהבתי מאד. האם ערוץ 8 רוצים להסביר את עצמם, ולהגיד לנו למה הם מנעו מאיתנו את השידור החוזר של אחד הדברים המצחיקים ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה העלוב שלנו? האם מישהו כשל בעריכה?

 

ואין מה לעשות, צפייה חוזרת בפרקים הראשונים של הסידרה רק מחזקים את מה שאמרתי בהתחלה - מדובר בחומר משובח, ערוך היטב ומרתק. והסטאר האמיתי, כולם כבר יודעים מיהו. ומסתבר שלא רק אני חושבת ככה. ערוץ 8 הבין מה יש לו ביד והתחיל למתג את קרסוצקי ככוכב-על (שלא לאמור, חלילה, סלבריטאי...) בעמוד הראשי של האתר. תסתכלו בעצמכם - האיש, המדובב, הסיגריה והתסרוקות. כבוד.

נכתב על ידי , 28/4/2004 10:02   בקטגוריות טלוויזיה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בטחון בתנועה


 

שנה שלמה של כתיבה. הבלוג הזה חוגג את יום הולדתו הראשון, ומי יודע מה עוד צפוי לו בעתיד. לא מזמן היו חגיגות ה-100,000, אז חשבתי לעצמי שלא צריך לעשות כל מיני סיכומים סטטיסטיים. מי שקורא פה, יודע מה הולך פה. פחות או יותר. הכל בהתאם למה שמתחשק לי באותו רגע.

 

אני אפילו לא זוכרת למה פתחתי בלוג. אני רק זוכרת במעומעם שקראתי הרבה על כך שבלוגים זה הדבר החם הבא (אני עדיין מחכה להנפקה), והחלטתי לנסות את מזלי. פתחתי בלוג וסגרתי אחרי יום או יומיים. כעבור זמן מה, ברגע שקט בעבודה, החלטתי לנסות בשנית. לא קראתי לבלוג "בטחון בתנועה" בהתחלה. האמת? אני לא זוכרת איך קראתי לו. אבל אחרי כמה ימים (או שבועות, מי יודע) הוא קיבל את שמו הנוכחי, שנשאר איתו ואולי הקנה לו את האופי המשונה שלו. טוב, אני הקניתי לו את האופי המשונה שלו.

 

העיצוב עבר כמה תהפוכות, וכך גם כמות הכניסות, מקורות הכניסה (היום רוב הכניסות הן מבחוץ, ממנועי חיפוש), כמות הפוסטים והאווירה. אבל... "אני תמיד נשאר אני". הבלוג הזה הוא לגמרי אני. נכון, אני לא חושפת את זהותי הרשמית (וגם אין לי כוונות כאלה), אבל כל מה שכתוב פה קרה באמת, לפעמים בשינויים קלים ולא משמעותיים, רק כדי למנוע חשיפה. מאחר שבימים האחרונים אני עסוקה עם עצמי בשאלות לגבי אמת, כנות, וירטואליה ו"חיים אמיתיים", יותר מכל זמן אחר חשוב לי להגיד את זה - זו אנוכי. כאן אני כמו בחיים, עם כל היתרונות והחסרונות. אז נכון שלא כל מה שקורה לי בחיים נכנס לפה, ונכון שיש פה המון מקום לדברים אחרים כמו אקטואליה, ספורט ותמונות אוויליות, אבל כל אלה מהווים את תחומי העניין וההנאה שלי. מי שקרא פה בקביעות בשנה האחרונה יכול להגיד שהוא מכיר אותי קצת. לא לגמרי (מי בכלל מכיר אותנו לגמרי?), אבל קצת. גם קצת זה טוב.

 

אז למה "בטחון בתנועה"? דווקא מאחורי זה יש סיבה. זו אמירה של סבתא שלי. תמיד היא היתה אומרת לי: "לא משנה מה את עושה, תמיד שיהיה לך בטחון בתנועה". היא היתה אומרת לי את זה בעיקר כשלשנו בצק ליצירת חלה ליום ששי. התנועות שלי כילדה היו מהוססות, ולא יעילות. והיא היתה אומרת לי "מאתחפיש" (אל תפחדי). בטחון בתנועה - לכי בטוח, אל תהססי, לכי קדימה בכל הכוח. יכול להיות שאת בדרך הלא נכונה, אבל לפחות לכי בה בבטחה. ועם השנים למדתי כמה זה נכון. מי שהולך מהוסס, סופו שיפול. צריך להיזהר, אבל אסור להיזהר יותר מדי. רגליים רועדות לא מביאות לשיווי משקל. ידיים רוטטות מהתרגשות לא מועילות ולא מדייקות. פחדים וחרדות, מחשבות שניות והיסוסים מיותרים מביאים לכך שמרוב חשש לא עושים כלום. אז צריך להיות בטוחים בתנועה. זורמת, נכונה, ישירה, מכוונת, לא מפחדת. זה לא קל, אבל אני משתדלת לעשות את זה. וזו פילוסופיית חיים נהדרת. זה לא אומר שאני מחפשת ריגושים ואדרנלין כל הזמן (לא צנחתי צניחה חופשית ולא עשיתי בנג'י), אבל כשאני עושה משהו - עושה אותו בבטחון. בטחון בתנועה.

 

ולכל הקוראים, המנויים, המבקרים המזדמנים וכל מי שנכנס לממלכה הקטנה והפרטית שלי - אני מאד אוהבת אורחים. תפדלו. תיהנו, תקראו, תגיבו. אני תמיד שמחה שיש פה תנועה ערה של גולשים. תודה אמיתית לכל אלה שנשארו פה בשנה האחרונה, קראו, הגיבו ופשוט היו פה, בשקט או ברעש. זה נכון שאני כותבת בשביל עצמי, זה נכון שאני לא סופרת תגובות, אבל תמיד נחמד שיש מישהו בסביבה.

 

חג שמח, יום הולדת שמח, ועד 120 (מיליון כניסות).

 

ולפינת הנוסטלגיה הקטנה: כך נראה הבלוג שלי ביוני 2003, לפני העיצובים המתקדמים והשינויים שהיו פה. מפחיד.

 


 



נכתב על ידי , 27/4/2004 11:47   בקטגוריות פוסטים מומלצים  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



70% תוכנות חוקיות. כן.


 

אצלנו יום הזכרון, ובעולם מציינים את ה-World Intellectual Property Rights Day, או יום הקניין הרוחני. או משהו. ובאווירה אופטימית שכזו, מכריזים שם שהמזרח התיכון מתקרב בצעדי ענק למטרה הומניטרית חשובה - 70% תוכנות חוקיות. ארגון ה-BSA, הידוע בכך שהוא רודף עסקים קטנים על זה שיש להם אופיס לא חוקי ומזיין אותם בתחת, מתגאה בכך שמאמציו למיגור הפיראטיות, הם-הם שהובילו את המזרח התיכון לנאורות הזו.

 

עוד דבר שעוזר בעניין, לטענת ה-BSA, הוא העובדה ש-55% מהמחשבים הנרכשים כיום במזה"ת הם מחשבים ממותגים (כלומר, עם שם כמו HP או NEC או מה שלא יהיה), בעוד שבשנים קודמות עמד שיעורם על 30%.

 

על המסקנות האלה יש לי כמה דברים להגיד:

 



  • כנראה לא בדקתם בישראל. 70% תוכנות חוקיות? You wish. אולי בקטאר. אולי.
  • אבל זה יפה שאתם אופטימיים.
  • חמור מאד בעיני שאנשים נהיו פראיירים וקונים מחשבים ממותגים. זה אידיוטי, יקר ולא משתלם.
  • זה שמישהו אחד קונה תוכנה ואז צורב אותה לכל החברים שלו, לא אומר שיש סיכוי שתמגרו את הצרובות.
  • בטח לא לקחתם בחשבון תוכנות שמורידים באינטרנט ואח"כ פורצים, נכון?
  • אני מתנצלת על זה שלא צרבתי משחקים כבר זמן מה. עוד כמה ימים יעלה האחוז שלכם, טוב?
  • ברעב, בעוני, במחלות ובמלחמות במזרח התיכון כבר גמרתם לטפל, שאתם טופחים לעצמכם ככה על השכם?

 

 



צרובים נמעכים למוות בביירות. אין לכם משהו יותר טוב לעשות?
נכתב על ידי , 26/4/2004 09:32   בקטגוריות מחשבים ואינטרנט  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טלטלה (?)


 

ככה, בסימני שאלה. כי אני לא מרגישה שחרב עלי עולמי. עכשיו לפחות אני יודעת איפה אני עומדת, כי נשברה שתיקת סוף השבוע ונאמרו הדברים באופן ישיר. היה נסיון, והוא לא צלח. אולי הלכתי מהר מדי, אולי הייתי ישירה מדי. אולי הייתי כנה מדי, פתוחה מדי. יש אנשים שזה מתאים להם. יש אנשים שלא. אחד מהאנשים שלא, קורא עכשיו את הבלוג הזה. קרא אותו די הרבה, למעשה. הביע הרבה עניין, שממנו נהניתי.

 

אבל בשורה התחתונה, מבחינתו זה לא היה באמת. בעולם שלי, פלירט באימייל זה פלירט לכל דבר. בעולם שלו - זה לא בדיוק ככה. בעולם שלי, כל מילה שנכתבת, גם אם רק באופן דיגיטלי, היא כתובה בסלע. אני מתכוונת לכל מילה. בעולם שלו - באימייל זה לא ממש נחשב. בעולם שלי, אם אתה נכנס לעומק חייו של אדם בבלוג (ויש כאן את החיים שלי, אולי בצורה הרבה יותר ברורה ממה שרוב האנשים חושבים) - אתה כבר מתחיל להכיר אותו. בעולם שלו - הבלוג הוא רק תפאורה. אבל אני בבלוג כמו שאני בחיים, לטוב ולרע. ומסתבר שהרע זו הכנות הפשוטה והישירות שלי, שהתפרשו כלחץ או כהזמנה לחתונה מיידית, מה שלא יכול להיות יותר רחוק מהמציאות. אפילו התאהבות עוד לא היתה שם. היה עניין, וזה כנראה לא היה מובן. חשבתי שגם מבחינתו יש עניין, אבל ככל הנראה - טעיתי. אני לא באה לתרץ תירוצים. עשיתי את הטעות, עם אדם שלא נמצא באותה סקאלת-עוצמות שלי, וזה יכול להפחיד אנשים. אני יודעת. אולי קצת שכחתי. אולי חשבתי שהפעם מדובר במישהו שיכול לעמוד בזה. אז לא.

 

הדברים הרגילים נאמרו. ידידים? מי יודע. אני לא בטוחה בכלום ברגעים אלה. נראה לי שהרתעתי אותו קצת יותר מדי. מה לעשות, מעטים האנשים שיכולים לשחק איתי על אותו מגרש. מגרש, שבו בעצם אין ממש משחקים, אלא הכנות הפשוטה והישירה של אנשים שיודעים מה הם רוצים ואומרים את זה.

 

חלק מקוראי הנאמנים, ובעיקר כותבי הבלוגים, בטח שואלים את עצמם איך אני יכולה לכתוב ככה בחופשיות, כשאני יודעת שהאדם שבו מדובר קורא את הבלוג. ובכן, אני לוקחת אחריות למעשים שלי. אני הכנסתי אותו לחיים שלי, ואני נתתי לו את החיבור בין העולם הוירטואלי לעולם ה"אמיתי". יכולתי להישאר "האחת", אבל בחרתי אחרת. ויש פה כמה אנשים שכבר מכירים אותי מעבר לבלוג, ואני נהנית מהקיום הדואלי הזה שלהם בחיים שלי. אולי בפעם הזו עשיתי טעות, רצתי מהר מדי עם מישהו שקשה לו לעמוד בקצב. העיניים שלו דיברו אלי, אבל כנראה שפירשתי אותן לא נכון. או לא בזמן הנכון. מדובר באיש באמת מיוחד, מקסים, אינטילגנטי ועם אמירה. אין לי דברים רעים להגיד עליו. אבל הבלוג הזה, שעוד מעט חוגג שנה, הוא פינת החמד שלי. ואני נהנית לכתוב פה ולשפוך את כל מה שבא לי להגיד. זה הבית שלי, וכשאתה נכנס ומתארח בו, לא מן הראוי שתבקש מהמארחים הסברים למה הטפטים בצבע כחול. הם ככה, כי ככה בא לי. ואני לא מתכוונת עכשיו לתת דין וחשבון לכל מי שקורא את הבלוג הזה ומכיר אותי, ואני לא מתכוונת להסביר ולתרץ כל מילה שאני כותבת. אני ככה כותבת, ככה מרגישה, וככה זה וזהו. ומי שלא מתאים לו, יודע בדיוק מה לעשות עם זה. ובמלים אחרות - מי שזה לא מוצא חן בעיניו - רוח נייק וזובור אוחתק אל כחבה ונייקה.

 

ויש כאן כמה אורחים בלתי קרואים מעברי הרחוק, והם יודעים שהם לא רצויים פה, אבל הם גם יודעים שאני שמה עליהם זין ענקי ועקמומי במיוחד. כן, עם פרונקל בקצה. הקורא-המכיר החדש אולי לא שייך לזן העיטים הטורפים המשוטטים פה, אבל אני לא יכולה לצנזר את עצמי רק בגלל הטעויות הטיפשיות שאני עושה. הכתיבה היא חלק בלתי נפרד מחיי, ואין לי כוח להסביר את עצמי לכל אחד. נעים לי הרבה יותר כשמקבלים אותי כמו שאני - אירוע נדיר שקורה רק כאשר פוגשים באדם המתאים. החבר הכי טוב שלי הוא כזה, ולכן לא רק שאני נותנת לו לקרוא פה, אני גם מעודדת אותו לעשות כן באופן קבוע (ולא משנה העובדה שבדרך כלל הוא יודע מה קורה איתי לפני שאני כותבת).

 

אז הנה, היה עוד נסיון והוא לא צלח. לפחות אני עדיין מנסה, לפחות אני לא שוקעת בעצמי ומוותרת, למרות שהנסיונות הם נדירים. מה לעשות, שהדרישות שלי נראות מורכבות. אבל הן לא מורכבות כשמדובר באדם המתאים - מישהו שיהיה איתי על אותה סקאלה של עוצמה, פשטות, כנות, ישירות ורגש. מי שאין לו את זה, כבר לא ילמד. אין קורסים בנושא. או שאתה ככה או שאתה לא. אני לא נוטרת טינה ולא שונאת אנשים כאלה. הרי לא בגדו בי או שיקרו לי. אמרו לי את האמת. ברור שזה מעציב. אפילו גורם לדמעות. אבל זה יעבור, ואם החבר הכי טוב שלי ואני נמשיך לקטול וירוסים במחשב בצוותא, לאכול סושי ולדבר שטויות, אז יש לי גם איך להמשיך הלאה בקלות יחסית. ההזדמנות הבאה תציג את עצמה. או שלא. לפחות אני לא חוששת לנסות וליזום דברים שכאלה. חשבתי שאולי כבר איבדתי את האומץ...

 

אני לא יודעת מה יהיה הלאה עם מערכת היחסים הטריה הזו. כרגע, אני לא יכולה לענות על זה אפילו לעצמי. דיברנו היום לרגע, כאילו הכל בסדר, והיה נעים. אבל אני לא בטוחה לגמרי שזה לא היה מתוך נימוס גרידא. אבל כמו שמישהו שאני מאד מאד אוהבת אומר - "נראה מה יהיה". התשובות כבר יבואו לבד. אולי הרווחתי ידיד. אולי רק כמה אימיילים עם כינויי חיבה שיישמרו בתיבת הדואר. ואולי כלום. כל המסקנות האלה מוקדמות מדי. עכשיו רציתי רק לשחרר קצת את התחושות לחלל האוויר.

 

לא טלטלה. מקרה שקרה. מעשה שהיה, כך היה. נפלתי מהסוס. צריך לנקות את הלכלוך ולחזור לרכב כמה שיותר מהר. זה לא ששברתי את חוט השדרה (ואני לא כריסטופר ריב). אפילו לא מכות יבשות. אני אהיה בסדר. לפחות אני לא לבד בכל זה. לפחות יש מי שבאמת דואג לי, שבאמת אכפת לו, ונמצא שם כשאני צריכה. רק מי שהיה לגמרי לבד בחיים שלו יכול להעריך את זה.

 

עוד מעט נחזל"ש. בינתיים - ככה אני.

נכתב על ידי , 25/4/2004 20:05  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נתח בקר עם עצם


 

אבא שלי איבד את שפיותו וקנה בשר בסופר. כשהוא הודה בזה, אחרי עינויים ממושכים, הסתכלתי עליו בעיניים פעורות, מסרבת להאמין שאבא שלי הדרדר עד כדי כך. אנחנו את כל הבשר שלנו (חוץ מעוף, שזה לא ממש בשר כידוע) קונים אצל חינאווי. לאכול בשר שנקנה בשר בסופר זה כמו... זה כמו לאכול שוקולד צימקאו, זה כמו להזדיין דרך שקית ניילון, זה כמו להתנקש ברנטיסי ורק להוציא לו עין, או במלים אחרות - לא מספק.

 

אבל מה, כנראה שהקצביה ב"סופר סנטר" השתפרה עד מאד, ובעקבות כתבה שפורסמה בזמנו באחד העיתונים היומיים, על כך שמוכרים לנו ברשתות השיווק בשר קפוא כאילו זה בשר מיושן, החליטו שם לתקן את עוולות העבר. וכך, זכינו למנה מעניינת של כתף בקר עם עצם, ולמחרת - עגל חלב, גם הוא עם עצם.

 

עגל חלב נחשב לבולשיט הגדול של עולם הבקר. אנשים מתים על זה, אבל למעשה מדובר בבשר חיוור (תרתי משמע), נטול נוכחות ורך עד כדי דמעות. בהתאם למצב רוחי הירוד אתמול - דווקא התאים לי ללעוס משהו כל כך לא מחייב. את כתף הבקר ביום ששי אבא שלי החריב בטעות, על ידי שפיכת כמויות מלח בלתי הגיוניות בעליל על הבשר, מה שהוציא לי את החשק לאכול.

 

בתגובה, אבא שלי הציע לי לשטוף את הבשר וכך להוריד את כמות המלח. ועל זה נאמר: "תודה רבה באמת". אפילו סטייק אי אפשר לאכול בשקט בבית הזה.

נכתב על ידי , 25/4/2004 13:15  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בת: 46

Yahoo:  one_end_all  

תמונה




990,719
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , אקטואליה ופוליטיקה , ספורט
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאחת, רק האחת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האחת, רק האחת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)