אתה הגבר האידיאלי, כל עוד הנסיכה שלך עונה לשם רפונזל,
נמצאת במגדל רחוק ומסתורי ונשארת שם, בלתי מושגת, נחשקת, רחוקה, לא ידועה.
כל עוד הייתי הרפונזל שלך הרגשתי נסיכה, אחת כזו.. איך אומרים היום, שווה.
אבל לא כמו אבירים מסרטי דיסני, שם כשהם זוכים בפרס הנחשק הם הולכים על כל הקופה!
וחיים באושר!!! ועושר, עד עצם היום הזה.
אתה, אביר שלי, תפסת בצמה הארוכה ששילשלתי אלייך מתוך המגדל, אחזת בה כל כך חזק
ואפילו שכאב לי לא היה לי אכפת. העיקר שתצליח להגיע לפתח של הלב שלי, לפתח של החיים שלי.
 לפתח של מימוש האינטרס והרצון שלך. אך במקום לטפס עד אליי, 
עם הזמן כמו מים שזורמים ממעלה המפל עד למטה, כך זרמתי אלייך, לתוכך, לחיים שלך.
לתוך הבית שלך, אל הפתח לצרות שלך.. לשתיקות הכואבות שצרמו לי באזניים,
השתיקות הנוראיות האלה שהיו עטופות במבט שאומר כל כך הרבה.

אל תוך החרא שלך... לעשן שבמח שלך, לתאווה הנוראית שלך , להסחפות אחרייך.
אני מודה, נסחפתי. נפלתי. אולי חזק, אולי לא. תשובה שהזמן יחשוף.
נסחפתי למסווה האהבה שלך, לכדור הפינגפונג ביננו שעטפנו בסרט ורוד והעברנו מאחד לשני.
נסחפתי לרעל השקרים שלך, במקום להלחם הפכתי חלק, נחנקתי מאמת משוחקת ושבעתי את המילה האחרונה.

שבעתי את המילה המזוייפת, את השקר בעיניים, את ההבטחה הסתמית,
שבעתי את לקיחת המילים כערבון מוגבל, את השרפות הקטנות והגדולות כאחד.
שבעתי מסקס מדהים שעות אל תוך הלילה, מהסיגריה המתוקה שלך של אחרי,
שבעתי מטיולים של שבת, רק אני ואתה אל תוך פרדס ענק עם פרות באמצע,
שבעתי בובות קוף בתוך קופסא, שבעתי שאתה אוהב אותי כל כך במילה, אבל שונא אותי כשאני רחוקה.
שבעתי מלרוץ אחרי חיפוש עצמי אחרי שכבר מצאתי,
שבעתי מלאבד את עצמי כי פתאום הפכתי דומה לך. שבעתי מרחק שנות אור מהאדם שהייתי .
רעבה לעצמי. שבעתי אותך.