אני לא יודעת מה להגיד, היום הזה כל כך קשה.

זה התחיל עם כל החיילים, שהיו בעצם ילדים שהתגייסו, היו כל כך מורעלים,

רצו לתרום ולהרגיש חיילים, גיבורים ונפלו.....

איך אפשר להתסכל על כל כך הרבה תמונות של כלכך הרבה חיילים שכל אחד מהם הוא עולם מאחורי כל אחד מהם יש כל כך הרבה, ולדעת שכל אחד מהם כבר הלך כבר לא איתנו, שהם הגיעו לגיל מסוים ונתקעו בו, לא המשיכו הלאה, לא זכו לחיות ולחוות את מה שאני בעזרת ה׳ כן אזכה לחוות, שכל כך הרבה משפחות איבדו קרוב שהוא עולם שלם, שכל כך הרבה משפחות כאבו וכואבות בכל הזמן הזה שהכל בסדר איתנו.

זה מביא תחושה של גאווה לדעת שהם איבדו את החיים לא בפיגוע, לא בתאונת דרכים, או מקרה סתמי אחר, הם נפלו בשביל המדינה שלהם, איבדו את החיים שלהם למטרה טובה שתמיד נזכור, בשביל המדינה.

אבל באמת זה נחוץ לקטוף ככה חיילים? ילדים...

אנחנו באמת חייבים לראות כל כך הרבה כוכבים נופלים?

זה אח, זה בן, זה אבא, זה חבר, זה בעל, זה עולם. זה בן אדם אחד שישאר באותו גיל לנצח, זה בן אדם אחד שכל הסובבים אותו יעברו יום יום בכאב ויזכרו יום יום את האובדן, אלו אנשים שיעבורו יום יום בידיעה שהאדם הקרוב הזה לא ממשיך בזמן שאנחנו כן, איך אפשר להמשיך? איך סופגים את הכאב?

והיום הזה עובר לנפגעי האיבה, כל אלה שאיבדו את חייהם בפיגועים.

זה לראות משפחות שאיבדו בת, בן, אח, אחות, אמא, אבא..... 

זה לדעת שיום אחד זה יכול להיות מישהו שקרוב אלייך, 

זה לפחד שאולי יום אחד זה יהיה אתה, ואתה לא רוצה להשאיר משפחה כל כך אהובה כואבת מאחור...

זה להעריך כל כך הרבה יותר, ולנסות להפסיק לפחד, לחשוב או להאמין שזה יכול להיות כל כך קרוב אליך.

המחשבה הזו תמיד עלתה לי לראש, אני מעדיפה למות עם כל המשפחה מאשר להרגיש אובדן של אחד מהם, 

אני גם בחיים לא ארצה "ליפול" ולתת להם לאסוף את השברים, לחיות עם הכאב, זה יותר מידי, ועל פי הסיפורים של השכולים זה אפילו לא עובר עם הזמן!

אף פעם לא ביקשתי או ציפיתי לשלום, כי אף פעם לא חשבתי שיש תקווה. אבל היום פתאום אני לא יודעת למה, אני מרגישה שזה הפיתרון, אי אפשר לעצור רוצחים או תאונות דרכים. אבל למה שחיילים יפלו במלחמות ולמה שאזרחים יפלו בפיגועים?

אי אפשר פשוט לחיות בשלום? הרי זה כלכך מיותר לקחת מאנשים אנשים שהם אוהבים, הרי זה כל כך מיותר לקחת מהעולם אנשים מסיבות שכאלו, ואלוהים אתה יכול לעשות עולם, למה אתה לא מתאמץ לדאוג לא לקחת לנו אותם? לא להכאיב כל כך? 

אני רק רוצה לחיות, ושכולם יחיו גם, שכולם יהיו מאושרים ושירגישו אהבה.

שלא יקחו לנו אנשים מהחיים כאילו שזה עוד משהו שטחי וקטן, זה עולם. איך אפשר לקחת ברגע עולם? איך אפשר לאבד ברגע עולם?

אני באמת חושבת שזה יותר מידי. ראיתי יותר מידי מקרי מוות לאחרונה, ואני לא יכולה יותר. אני מפחדת.