עד כמה זה מביך אם אני לא מוכנה לספר בכלל איך עבר עלי עצמאות?

אחד הלילות המביכים והקשים. בואו נגיד שהרגשתי בשיא, על גג העולם ונפלתי משם...

אבל אני לא רוצה להיות חלשה יותר, ואני לא אהיה

לא משנה מה קרה אני שמחה ואני מחייכת.

לא משנה אם יום יומיים היה לי קצת קשה, עכשיו אני עם הראש מורם.

אני יכולה להסתכל על מה שקרה לבכות, להצטער, להתחבא ולהיות מובכת או שאני יכולה לצחוק, ללמוד ולהמשיך הלאה.

בחרתי להמשיך.

בחרתי להשאיר את כל העבר את כל החיים של עד עכשיו מאחור, להתחיל דרך חדשה, אני לא מתכוונת לדבר או לחשוב על העבר, אני מסתכלת רק קדימה.

ויש לי את האנשים שיעזרו לי, ויש לי את המוטיבציה, ואת הכוח, ואת המספיק סיבות, אומרים שאם אין סיבות להישאר זו סיבה טובה לעזוב...

אז החלטתי לעזוב, או לפחות לתת לעצמי להיות הכי טוב שאפשר, להבין מה מגיע לי, מה לא מגיע לי, איך אני צריכה להתנהג, ואיך אני צריכה לדרוש שהתנהגו אליי.

אפשר להגיד שהלילה הזה היה הקש ששבר את הגמל, ממש שבר הייתי אומרת.

ואולי זה לטובה? הרי הכל קורה בשביל מטרה מסוימת, אני כל הזמן מנסה לראות איך דברים רעים וקשים מהעבר היו חשובים להווה ולעתיד שלי, איך כל מה שקורה קורה בשביל מטרה מסוימת, וזה יפה, לא משנה מה קורה לכם בחיים תדעו שאתם צריכים לחייך ולהבין שיש לזה מטרה עם כמה שקשה, וכל כך קשה לי אבל אני מאמינה שיש לזה מטרה, וכמה שאתם חושבים על דבר אחד רע שקרה ושאין דרך חזרה, תחשבו שוב, החיים הם ספר אחד ארוך, פרק אחד נגמר פרק שני מתחיל, ורק אתם יכולים לכתוב את הספר שלכם, ורק אתם יכולים ליצור ולעשות אותו כמו שאתם רוצים. רק תדמיינו טוב, תהיו אופטימיים, תאמינו, ותעשו.

רונלי ♥