HELLO
חודשים עברו מאז הפוסט הנורמלי האחרון שלי, הייתי תלמידת תיכון אז
הספקתי לסיים ביתספר, לסיים תיכון, לסיים 12 שנות לימוד יחד עם כל החברים,
הייתי תקופה כל כך ארוכה בחופש, חסרת מסגרת, ואני עדיין האמת היא.
היה לי כל כך מוזר שכולם חזרו ללימודים, ואני, סיימתי בית ספר.. אין לאן לחזור!!!
אבל כיף לי ככה, טוב לי ככה בלי מסגרת, יש לי זמן לעצמי ואני ילדה אבודה אני צריכה המון זמן לעצמי.
חברות שלי הספיקו להתגייס, ידידים שלי הספיקו להתגייס,
זה ע נ ק. אני מרגישה שאנחנו בשלב שבין ילדות לבגרות, אנחנו ממש תקועים באמצע,
מנסים למצוא את הדרך, אלה שנכנסו למסגרת הצבא כבר מנסים למצוא את עצמם שם...
יש לנו קבוצה של חברים שאנחנו תמיד יוצאים וחוגגים,
2 התגייסו, עוד כמה ממשיכים ללמוד מכללה, וכל השאר חסרי מסגרת כמוני.
אני רואה אותו שהתגייס הוא נראה סובל, הוא כבר לא מצליח לצאת איתנו ולהינות מרוב שקשה לו, אני לא יודעת מה קשה לו, אבל עובר עליו משהו והוא פשוט לא מוכן נפשית או פיזית לצאת להינות מאז שהתגייס.
בחופש הגדול גם הייתי בדיכאון נורא, ואני כל הזמן בדיכאונות בגלל שאין לי מה לעשות ואני פשוט חסרת מעש כל הזמן.
בגלל זה הקדמתי את הגיוס ואני מתגייסת בדצמבר הקרוב, תודה לאל!!!!!
אני רוצה לבקש להתגייס בתור תצפיתנית למרות כל הביקורות השליליות כי זה פשוט נראה לי התפקיד הכי מועיל ומשמעותי שבת יכולה לעשות.
אנחנו ממש מגנות על המדינה ועל החיילים שבסביבתנו באופן הכי ישיר שיש, ואני כל כך אוהבת לוחמים וכל כך רציתי להיות לוחמת, ובתפקיד הזה יש לי אפשרות לשתף פעולה עם לוחמים ולכוון אותם ולהביא אותם אל המטרה ביחד, מה יכול להיות יותר טוב מיזה?
למרות שראיתי שהיציאות נוראיות, והתנאים קשים, והעיניים שלי והמשקפיים שלי יסבלו, אני אלך בראש פתוח ואופטימי.....
והאמת היא שזהו, אני פשוט מחכה לגיוס שיהיה עוד 3 חודשים בערך,
אין לי פשוט אין לי מה לעשות בנתיים....
♥