אני מדפדפת אחרונה (שוב),

ואני תוהה לעצמי,

איזו שונה הייתי לפני 5 שנים ,

איזו אמיצה הייתי לפני 4 שנים,

ואיך הכל התחיל להשתנות לפני 3 שנים.

למרות כל זה.

אני חושבת שרק דבר אחד לא השתנה מאז.

זה משעשע,

אבל אותה האובססיה, עדיין קיימת.

ובין אם פעם היא נחלשת ונעלמת, ובין אם היא מתחזקת ומפריעה לי לישון.

אני חושבת שבסופו של דבר היא תמיד תיהיה שם.

הוא אמר שהוא אף פעם לא היה פה.

אבל בעצם, מי יודע.

הוא הראה שהוא אף פעם לא אהב, ואף פעם לא היה לו אכפת,

אבל בעצם, הוא היה הזה שהכי התעניין במבטים שלי, והגיב על כל המעשים שלי,

ואיכשו, בצורה לא נראת,

איכשו, תמיד הוא היה שם.

אבל אני התגברתי.

ואפילו הוא.

אני עברתי. אני למדתי.

אני חדשה.

ואולי אפילו הוא כבר לא אותו אחד.

אבל תמיד,

תמיד,

אני אחפש אותו בין הרחובות,

אני תמיד אזכר בו בדקות הלא מעשיות,

בדקות הנוסטלגיות.

אח.

זוהי בהחלט אובססיה.

מחלה חשוכת מרפא.