"וזכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי,
משליך גיטרה ואבי עלי צורח,
ואימי אומרת "זה החוטא שלי",
ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח.
וזכרוני השני, אם עינייך אינן מטעות אותי,
עוזב את הבית אל סיכוני הזמן,
כששאלתי אותך "האם תהיי לי לעולמים?"
ענית: "תביט לירח שם יש כבר אדם".
ואחרי שנה שכרנו חדר מול ירח,
מתחיל לנגן בבר קודר ברחוב המסגר.
והם צרחו "תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו".
ורק אחד אמר: "ילד ילד, עוד תוריד את הירח בשבילם".
היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.
קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי,
קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם."
הדרך היחידה לתאר את התקופה הזו זו בדידות אינסופית.
שרוצים לעשות משהו, ופשוט אין עם מי.
כל אחד כבר תקוע בחור אחר, ורק אני נשארתי כאן לחכות לסופ"שים.
איכס איכס איכס. איזו אומללות אלוהים.
אוף איתך אתה לא מבין שאני צריכה אותך פה כוסעמקקקקק!?
again and again and again and again.
הכל משתנה ורק זה לא.
יש דברים שאני פשוט לא מצליחה להפטר מהם.
חבורה של דפוקים.
יואווווווווווווווווווווווווו איזה כיף היה כמה אלכוהול אלוהים! D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
