היחסים שלי עם ההורים אף פעם לא היו טובים. עזבתי את הבית יותר מדיי פעמים כשהייתי בת 14.
באיזשהו מקום תמיד קיוויתי שהם לא ההורים האמיתים שלי. אנחנו כל כך שונים אחרי הכל.
לפני שנה התגייסתי. עם אבא לא דיברתי שנה לפני שהתגייסתי. עם אמא הייתי מדברת יומיים כן חודש לא.
באותה תקופה היא לא עבדה. ישבה כל היום בבית וחיפשה אותי על קטנות, מתקשרת אליו להלשין ולשקר.
והוא כמו בעל טוב היה מגיע הביתה ויוצא עליי.
הסיפור איתו זה שכל פעם שהייתי רבה איתה הוא גם לא היה מדבר איתי,ובדרך כלל כשהוא היה חוזר הביתה שזה ערבים וסופי שבוע, אני נמנעתי מלהיות בבית. ואז כשהיא הייתה משלימה איתי לא הייתי מספיקה לראות אותו עד המריבה הבאה ויצא שלא השלמנו. ככה יצא שלא דיברנו שנה.
אבל כל זה השתנה ביום שהתגייסתי. לתקופה מסויימת לפחות. הם באו איתי לבקום. הוא בכה.
מאז איכשהו חזרנו למערכת יחסים נורמלית.
אחרי חודש-חודשיים גילו אצלו סרטן. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעזור. היום כבר אין סרטן.
ברוך השם הכל כבר בסדר.
אבל איך זה שרק כשקורה משהו לא טוב כולם פתאום מתאחדים? למה לא יכול לקרות מצב בו הכל בסדר?
לפני שבוע רבנו. נמאס לי. עזבתי את הבית. בנתיים כבר הספקתי לטייל בכל הארץ.
פעם ראשונה שהוא לא פה איתי. גם לא בתור ידיד. המשכתי הלאה בפעם באמת. אבל באיזשהו מקום הוא תמיד יהיה חסר לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
