פרצים של מצב רוח

פתאום שוב זה קורה, אני מנסה לעשות הכל בבת אחת, כולל לעשן והרבה (כבר לא כל כך ב-10 ימים האחרונים). משום מקום אני רוצה לעזוב את הכל את העבודה, את אישתי. לפעמים קצת את החיים האלה. ואז אחרי כמה ימים  בבית, פגישה עם הפסיכי ופסיכולוגית חדשה אני מבין שמה זה השטויות האלה בכלל. למה בכלל להזיק למקום המצויין שאני נמצא בחיים האלה.

הבת שלי נולדה לפני מספר חודשים, ואישתי חוותה לידה קשה במיוחד. זה היה טראומתי גם בשבילי. באותו הרגע שהיא נלקחה ממני לחדר הניתוח בבית החולים אחרי 20 שעות של ניסיונות קשים. ברגע בו חשבתי שאני מאבד אותה ואת התינוקת הבנתי שאני לעולם לא רוצה לעזוב אותה. שאני לעולם לא רוצה לפגוע במערכת היחסים שלנו. זה ממש מצער שכל פעם אני צריך להגיע לפני תהום על מנת להבין שאני לא מעוניין בזה.

אני בעבודה מאוד נחשקת, עם צוות מאוד מוצלח, שיודע מה הוא עושה. אני גם מרגיש שבשעה הזאתי בבוקר התעוררתי על עצמי. אני מת מעייפות, ולא מצליח לישון. יחד עם זאת יש תחושת חיות שחוזרת. סוף סוף הבנתי שזה לא קשור לתואר, זה לא קשור לאנשים הסובבים אותי. זה משהו פנימי בי שצריך  להשתנות. הבעיה המרכזית בדברים האלה, זה לדעת איך לתחזק את התחושה וההבנה הזאת לאורך זמן. כי בעוד שזה מאוד קל עכשיו לומר זאת, בעוד כמה חודשים אני לא יודע מה אני אעשה ואיך אני ארגיש.

זה קורה תמיד שלקראת סוף משבר שכזה,  מערכת ההגנה הפסיכולוגית שלי מתעוררת על עצמה. תחושת עירנות וחיות שמתנגדת לקבל את הבלבול הפנימי. אני גם יודע שזה לא התואר שעיקב אותי כל השנים האלה, זה רק אני. הניסיון לעשות מלא דברים בבת אחת ולצפות שהכל לא יתפורר לי בין הידיים.

הגיע הזמן לשקם את עצמי שוב, הבעיה שאני מוכיח שוב ושוב שיש לי את האינטסטיקים של חתול רחוב - פיקח, אבל לא חכם. לפחות הניסיון מלמד אותי להתאושש מהר יותר מהמשברים האלה, אבל מה לעזזאל אני עושה עם זה. כמו שנאמר לי, יש משהו מאוד מתיילד בזה ואני לא מבין למה אני מביא את עצמי למקום של רגרסיה.

הולך להיות קשה בזמן הקרוב.