ברווז פקין

למי מכם שלא הסתקרן לראות מה יש בקטע, אני אספר שזה החלק במדריך לטרמפיסט שבו החבורה מוצאת את אקדח-נקודת-המבט. כל אדם שאתה יורה בו עם האקדח הזה רואה מיד את הדברים מנקודת המבט שלך.

הלוואי שהיה לי את האקדח הזה והייתי יכולה ללכת ולירות בו.

אני לא טובה עם חוסר ודאות. כשאני יודעת ומרגישה שהדרך שבה אני הולכת היא הדרך הנכונה אני צועדת בה בכל החן של די 9 . אני יודעת להיות החלטית, חדורת מוטיבציה ויציבה. שכשאני עושה משהו מבלי לדעת אם הוא הדבר הנכון, אני מרגישה כמו ג'יירוסקופ שבור. מסתובבת בכל כיוון אפשרי מסוחררת ומובחלת.

דיברתי את עצמי למוות. אין לי עוד מילים. לכולם יש מילים בשבילי אבל אין להן עוד מקום בראש שלי.

איילת אומרת לי שהיא תמיד נשארת ביחסים עד שהם נהרסים בצורה סופית ובלתי ניתנת לתיקון ואז אין לה את התהייה הזו האם היא עשתה את הדבר הנכון. כשמסתכלים על משהו כל כך שבור אתה יודע לבטח שלא היה לזה סיכוי. אבל מה עושים כשהולכים שהכל עוד חדש ונוצץ ושום דבר לא שבור? איך ממשיכים הלאה כשכל מה שהמוח רוצה לעשות זה לחזור אחורה ולנתח שוב ושוב מילים שנאמרו ורגעים שהיו כדי לנסות למצוא שם את התשובה? כמה היה אמיתי וכנה? מה היה נכון , מה היה באמת? דחפתי חזק מידי או שהצלחתי לברוח מדפוסים ישנים?כמה הגעגוע מעוות עכשיו את המציאות או כמה הפחד עיוות אותה לפני? הודאות שהיתה פינתה את מקומה לשאלות שלא נגמרות גם כשאני ישנה.

יש משהו אחד שגיליתי שוב מכל העניין הזה. החברים שלי שווים את משקלם בזהב נפט ואבנים יקרות. לדעת שיש מישהו שבטוח אוהב אותי מספיק כדי להיות שם בשבילי גם כשאני כל כך מרוכזת בעצמי וגם כשאני חוזרת על עצמי כמו תקליט שבור. מי שלוקח אותי החוצה ומזמין אותי לשתות, מי שמושיב אותי על הספה שלו ומלטף לי את הראש ובעיקר מי שמקשיב לי חופרת כל כך הרבה ועדיין לא יורה בי

הוא חבר אמת.

לה לה לה לה לה לה