קטעים מודחקים מהזיכרון לאט לאט צפים מבין הדמעות שלך,
ואת נועלת את השפתיים, בשביל לא לבלוע אותם בחזרה.
קטעים אמיתיים בחיים, שלמדת בזכותם מה זה רגש ואיך להיפגע קבועים אצלך, הם בתוכך, חלק ממך.
ואת לא צריכה לחשוב הרבה בשביל לבכות, זה הפך להיות אוטומטי.
מספיק לך לעצור ולנשום.
ואת יודעת שאת מאושרת, הרבה יותר ממה שהיית לפני, לפני כל זה.
אבל אושר זה דבר יחסי קצת, לא?
ואת יודעת שאת צוחקת, כי הרבה זמן שלא צחקת,
הרבה זמן שלא הייתי את.

תמונות ילדות רצות לך בגוף,
מרעידות אותך וקצת מצמררות,
מוציאות את כל הרעל שאגרת מבפנים,
רעל שנוצר מכל כך הרבה משתנים שהיו במשוואה אחת,
בלי פתרון, בלי תשובות בסוף. אי וודאות.
רק שאלות, ויותר מדי מהן.
מוציאות ממך כל כך הרבה רוע שלא ידעת שקיים.
ואת רק מחפשת תרופה נצחית שתעזור לך, נמאס לך להרדים את הכאב בכל פעם מחדש, כי הוא מתעורר, תמיד.
את מחפשת כדור שינטרל את הטיפשות שלך,
שינטרל את מי שאת, וירפא אותך מעצמך.

הכל רץ יותר מדי מהר,
את לא מספיקה להבין איפה את נמצאת,
ומה את מרגישה.
את קמה בבוקר ושמה את הרגש בצד,
כי זה אסור עכשיו,
הרגש לא משחק אצלך בכלל,
עדיין אין לך את העוצמה להתמודד עם עצמך,
כי זה בלתי אפשרי,
ואת קצת בלתי אפשרית.
בלתי ניתנת להבנה, נתת לעצמך להסתבך סביב עצמך, ואין מי שיפרום את הקשר וישחרר אותך.
המצב הזה בלתי אפשרי כבר, את יותר מדי מתה וקצת פחות מדי חיה.
אבל זה בסדר, לפחות את מודעת לזה שאת חלשה.

את נמצאת במעין גלגל מטורף שמסתובב ולא נח לרגע,
יש לך בחילה, ובא לך להקיא את הכל,
אולי להוציא את כל המחנק הזה,
שנמצא שם ולא עוזב,
אוכל אותך מבפנים,
מחנק שלא משאיר בך כוח,  משאיר לך כוח..
הוא כמו גידול שאי אפשר לנתח, גידול בלב.

.

תמונות ילדות כל כך נקיות, מגלות לך רגשות חדשים, שלא הכרת.
רגשות האשמה שמציפים אותך בכל יום ויום לאט לאט מתאדים,
חושפים את כל הכוויות שהוסתרו במייק אפ זול.
ונותנים לכאב לשטוף את הגוף,
לשטוף את הלחיים,
ולאט לאט מכריחים אותך להתמודד.

תמונות ילדות רצות לך בראש,
ואת מנסה להוציא אותן ממך,
כי את לא יכולה להמשיך הלאה כשהן עוצרות בעדך.

אני לא יכולה להמשיך הלאה. אני תקועה.

לפעמים, יותר קל לדבר על עצמך בגוף שלישי.