החלטת ללכת בדרך הקלה, העדפת להתכחש.
להתעלם מכל מה שהולך סביבך,
להתעלם מהבדידות שאופפת אותך בכל רגע נתון, גם כשאת מוקפת באהבה,
להתעלם מהאדרנלין שמציף אותך ברגע קטן של מחשבה,
להתעלם מאותות המצוקה שהיו מכוונים רק אליך,
להתעלם מהגוף שלך, שמשדר לך שקשה לו,
הוא לא יכול להתמודד איתך,
הוא לא יכול.

נתת לזה לשקוע,
לחלחל עמוק עמוק בנפש שלך.
זה כבר בתוך התודעה, חזק מדי.
נתת לזה לפגוע בך,
לגרום לך לרצות לא להיות פה,
לגרום לך להרגיש רע על הטעות שלו,
לגרום לך לרצות לא להתקיים בכלל,
להשכח,
להעזב, בדיוק כמו עכשיו, שאת לבדך. וזו רק אשמתך.
אפילו שאת יודעת שזו רק אשמתו.
להמרח, על דפי ההיסטוריה,
להיות עבר, פעם.
נתת לזה להשפיע,
לא חשבת שאת תכנסי לזה, שתחיי ככה.
את מתמכרת לזה, ללבד הזה.
את מתמכרת לזה, בדיוק כמו פעם,
כי להרגיש רע, גורם לך להרגיש טוב.

את כבולה,
משועבדת לרצונותיו,
עיוורת למעשיו.
יודעת שאת לא שווה כלום, אף פרוטה,
הרי רק את אשמה, את הבעיה.
את כלום.
בלעדיו.

החלטת ללכת בדרך הקלה,
שמסתבר שהיא בכלל בכלל לא קלה.
יש בה יותר ירידות מעליות,
אין דרך, אין שלטים שיכוונו אותך,
נטשו אותך שם, בדרך מכורכר.
הכל אפור ושומם, בדיוק כמו הלב שלך.
בדיוק כמוך- הכל נובל.
את נובלת.
את סוגרת,
את עצמך מהעולם, את עצמך מעצמך, את עצמך ממנו.
והוא מתרחק ממך,
וכך את נעזבת, כל פעם מחדש.
את רק רוצה לעזוב,
את רוצה מקום אחר, שונה מכל מה שהרגשת,
מקום שלא יצלק אותך.
את רוצה לעזוב,
למקום אחר, שירים אותך למעלה, שיראה לך את הקיים ויעלים את החסר,
מקום שיוציא בך קצת יותר את, וקצת פחות את. במידה.

את רוצה לעזוב, אבל אין לך אומץ באמת.
מתי תביני שהדרך הכי קלה, היא גם הכי הרבה כואבת?

" ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת למה בלילות אני לבד
לא שלחת לי אף אחד שיבוא אלי....
כי אם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת כמה
לילות אסבול לבד לא שלחת לי אף אחד
אף אחד "