Miss.Brightside

אז הנה, אחרי כל האובססיה שיחררת אותי, הסכמת להיות בוגר ולהניח לי,

הסכמת לתת לי את הספייס שהייתי זקוקה לו כל כך.

וברגע שהפסקת לרדוף, להציק, להטריף אותי ולעצבן אותי, להביא אותי לחרדה ולדמעות,

פתאום אני מתגעגעת אליך קצת יותר. פתאום מתקשרת, שולחת הודעות.

זה כזה מוזר, שפתאום אתה אומר לי שקצת יותר טוב לך כשאני לא שם, בדיוק כשאני נעלמת.

האומנם? איך התגברת על דיכאון כל כך מהר, ופיתאום אתה מתחיל להרגיש יותר טוב?

למה עשית את זה רק עכשיו? למה חיכית עד שיישבר לי? עד שיימאס לי?

ועכשיו אני מרגישה לבד. ועכשיו כל מי שיאהב אותי, לא יאהב אותי כמוך,

כי אתה אהבת אותי, כי אתה אוהב אותי, כמו חולה נפש, אתה אוהב אותי באובססיה,

ואני זאת שיושבת בצד ובוכה, ואתה יוצא ונהנה, כשאני רואה תמונות מזדיינות שלי ושלך

ובוכה כשאני שומעת שירים שמזכירים לי אותך, אותי ואותך, פעם, ממש מזמן.

כוסאמק עם החיים האלה.

עם כל החולניות, אני מתגעגעת אלייך, וזה הורג אותי. אתה שומע? זה הורג אותי.