Miss.Brightside

מי באמת היה מסוגל להיות איתך.
עד הסוף.

לאבד את עצמי כל פעם מחדש, להיות על סף שבירה.
נמאס לי. לחמם את הלב, להרגיש את הביטחון הזה שאבד לי בדרך..
משהו שיחזיק, שחס וחלילה אני לא אתפרק,
ולא אחזור להיות שבר כלי, מעורר רחמים ופתטי,
שלא מסוגל להעריך כלום, כולל את עצמו.
לצפות מאחרים ליותר מידי. לצפות מהם למלא את המקום שלך פה בסיפור המקולל הזה,
לצפות מהם להחזיק אותך כמו ספר סגור,
להפוך אינטרסנטית, שסוףסוף תענייני את עצמך.
תעשי מה שאת חושבת, מה שאת רוצה. אל תוותרי, בחיים אל תוותרי,
אני לא מבינה למה את כל פעם מחדש מוותרת, על החיוך שלך,
מתי תפסיקי להתמכר לכאב הזה שרוצח כל יום מחדש?
את מתעלמת והוא שם, מנקר כל יום חזק יותר, עמוק יותר, כואב יותר,
זה כמעט כיפי. כלכך רגיל שזה הופך לכיף.
אושר גדול, אושר שאת רוצה שרק יבוא כבר, ימלא אותך,
כל תא בגוף, בכל נשימה, שרק ירוק תראי בעיניים, שיהיו בצבע שלהן,
שיראו את היופי לא דרך מסך אדום, לא דרך מסך עשן.
זה מעייף... זה כל כך מעייף.