The Great Escape.

אמרו לי שאין ברירה, צריך לסבול, צריך להישאר במקום עבודה לא פחות משנה כדי להתקדם בתחום, צריך להרוג את עצמנו בשעות, העיקר הניסיון. מה עם הבריאות? מה עם לעשות קצת יותר ממה שאני אוהבת? מה עם לעשות דברים בלי שיגידו לי יותר מדי מה לעשות? זה לא קיים? 

כולם אמרו שזה קיים עוד הרבה זמן, אבל לא יכולתי כבר. עזבתי לפני השנה שלי במקום עבודה הקודם, הגוף שלי קרס, סבלתי כל רגע. אחרי עשרה חודשים הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. שזו או אני או הם, בחרתי בעצמי. לא עסקתי שם כל כך במה שאני אוהבת, השכר היה הרבה מתחת למינימום כבר עם כל הזמן שנתתי שם והשעות לא באמת היו השעות שכתובות בחוזה. רציתי רק לברוח משם. כן, לברוח. כולם היו בהלם כי היה לי באמת טוב שם בהתחלה, אבל לאט לאט נהיה רע ברמה שלא יכולתי יותר לסבול, אז עזבתי. הייתי חודש בבית, מתוך זה חיפשתי שבוע וחצי עבודה חדשה וסוף סוף הגעתי למקום שאכפת לו מהשעות שלי, מהזמן שלי, לא מתערב לי בלוחות זמנים, לא לוחץ ולא מבקש להישאר יותר, מגיעה השעה והביתה, לא חשבתי שזה קיים.

מפחדת לפתוח פה אבל היה לי חשוב לכתוב את זה פה, לצורך השוואה, בשביל עצמי, במקום שלי, הבלוג. הלוואי שרק ימשיך. 

המשך שבוע טוב. 

אני מרגישה שהתקופה האחרונה ובכללי השנה האחרונה הייתה לי ממש משמעותית. התקבלתי לעבודה במקום שהתאהבתי בו מהשנייה הראשונה שנכנסתי אליו וכמו שנכנסתי אליו ככה יצאתי ממנו, בבום. חודשיים הרגתי את עצמי בעבודה בשני מקומות עד שהודיעו לי שהתקבלתי, עשיתי הכל כדי להיות שם! אחרי חודשיים הודיעו לי שאני נשארת. שמחתי כל כך, אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שלא יצא לי שום דבר מלהישאר שם. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן, פוגעת בבריאות שלי ובעצמי, סובלת ובלי יכולת נפשית להישאר שם, כי זה לא היה מה שחשבתי. אין אפשרות להתקדם שם ואם כן זה דורש לסבול כמה שנים עד שיגיע הקידום הזה. נחלטתי לעשות צעד ועזבתי. עזבתי כמו שבאתי, בבום. 

אני אוהבת את המקום הזה, תמיד אוהב, אבל לפעמים צריך ללמוד לשחרר, להגיד תודה על התקופה שהייתה ולהבין שאם אין לאן להתקדם זה הזמן לעזוב.

אז תודה על התקופה הזו. 

למרות שלא נפרדתי כמו שצריך, אבל עדיף ככה. 

:)

אני מרגישה שהתקופה האחרונה ובכללי השנה האחרונה הייתה לי ממש משמעותית. התקבלתי לעבודה במקום שהתאהבתי בו מהשנייה הראשונה שנכנסתי אליו וכמו שנכנסתי אליו ככה יצאתי ממנו, בבום. חודשיים הרגתי את עצמי בעבודה בשני מקומות עד שהודיעו לי שהתקבלתי, עשיתי הכל כדי להיות שם! אחרי חודשיים הודיעו לי שאני נשארת. שמחתי כל כך, אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שלא יצא לי שום דבר מלהישאר שם. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן, פוגעת בבריאות שלי ובעצמי, סובלת ובלי יכולת נפשית להישאר שם, כי זה לא היה מה שחשבתי. אין אפשרות להתקדם שם ואם כן זה דורש לסבול כמה שנים עד שיגיע הקידום הזה. החלטתי לעשות צעד ועזבתי. עזבתי כמו שבאתי, בבום. 

אני אוהבת את המקום הזה, תמיד אוהב, אבל לפעמים צריך ללמוד לשחרר, להגיד תודה על התקופה שהייתה ולהבין שאם אין לאן להתקדם זה הזמן לעזוב.

אז תודה על התקופה הזו. 

למרות שלא נפרדתי כמו שצריך, אבל עדיף ככה. 

:)

מה היא בעצם חברות? מה הוא קשר? כל קשר, לא משנה בין מי למי. 

אתם מראים את כל כולכם למישהו, חושפים את החולשות שלכם, מתקרבים, משקיעים, אוהבים, מארחים, דואגים ונותנים הכל בשביל בן אדם. 

ושוב, זה לא משנה מי הבן אדם. משפחה, חבר/ה קרוב. 

ויום אחד אתם מבינים שהוא לא מבין אתכם כמו שחשבתם. שהוא לא מי שחשבתם שהוא בשבילכם. שהוא לא מקשיב לכם כמו שחשבתם. שהוא לא חושב לפני שהוא אומר משהו, הוא פשוט עושה ואז הוא מבין שהוא עשה טעות. איך אם בכלל אפשר לסלוח כל כך הרבה כל פעם מחדש? 

האם כדאי להשקיע כל כך הרבה עבור אנשים? 

אני מכירה יותר מדי אנשים, אני סומכת יותר מדי על אנשים, אבל כנראה שזה נגמר היום. 

אני כבר מאבדת את זה. 

אם אתם כבר בלב שלי, הרווחתם. 

אם לא, עדיף שתתרחקו. 

להתראות.