מתוך ויקיפדיה:
במוזיקה, סינקופה היא הטעמה של פעמה שאינה אמורה להיות מוטעמת, או אי נגינה של פעמה שאמורה להיות מוטעמת. לדוגמה, במשקל 4/4, הפעמה הראשונה והשלישית מודגשות בדרך כלל. אם נעביר את הדגש לפעמות השנייה והרביעית, ניצור סינקופה. על פי אותו עיקרון, אם נשאיר את הדגש על הפעמה השלישית, אך לא ננגן כלום בפעמה הראשונה כך שיווצר "חלל ריק" במקום שבו אמור להופיע התו - תיווצר סינקופה.
מקרה נוסף שבו תופיע סינקופה הוא כאשר ההטעמה לא תבוא על פעמה (1-2-3-4) אלא בין הפעמות ("אוף-ביט").
_________________
אין שום דרך לתאר איך זה מרגיש ללמוד לבד לנגן בסינקופציה. זה קצת כמו ללמוד איך מרגיש הטעם "חמוץ" מקריאה בספר, מבלי אי פעם לטעום משהו חמוץ.
העניין היה, שהמורה אמר לי ללמוד לבד בבית עמוד שלם מחוברת הלימוד, ואחד הקטעים בה נאמר עליו שהוא תרגול סינקופציה, ושיש להקפיד לא לחרוג מהקצב הנכון. אוקי, אין בעייה. התחלתי לנגן את הקטע ללא מטרונום, לפי האינסטינקט. הלך לא רע. הרגשתי טוב לגבי זה.
ביום למחרת המשכתי להתאמן על הקטע ואט אט התחוור לי שמשהו כאן לא בסדר. זה קל מדי. זה מתחת לרמה שהחוברת הגיעה אליה וזה קל לי מדי. לא הרגשתי שמשהו לא תקין בקצב, הקצב הרגיש טוב, טבעי כזה. אבל ליתר ביטחון החלטתי להפעיל מטרונום. וממש 2-3 שניות לאחר שהפעלתי את המטרונום והתחלתי לנגן, הבנתי שלא קלטתי בכלל את הקטע של סינקופה. ניגנתי את הקטע עם הדגשה טבעית על פעימות 1 ו-3 של כל תיבה, כמו ש"צריך" במוזיקה קלאסית וכמו שאני רגילה, ובכל תיבה חרגתי יותר ויותר מהמטרונום.
ואז התחלתי אודיסיאה שנמשכה יום וחצי, של ניסיונות חוזרים ונשנים לנגן את הקטע בקצב הנכון ולשים את הדגש במקומות הנכונים, שהם לא המקומות הטבעיים.
כל כך קשה לי להסביר את זה. כמו לנסות לקרוא ספר הפוך, כלומר, ממש את האותיות הפוכות up side down, כי פתאום מישהו אומר לך שגם ככה זה טוב ויפה ונכון ולא רק בדרך שאליה הורגלת כל חייך.
שוב ושוב יצאתי מהמקצב וחזרתי אליו, והמקצב כל הזמן משתנה, מה שמסבך את כל העניין, כי בתיבות מסויימות באמת לא הייתה סינקופה, ואז ההטעמות המוזרות שוב חוזרות וחוזר חלילה.
ניסיתי למצוא את הקטע ביוטיוב כדי להבין אחת ולתמיד איך מנגנים אותו, שזה קצת רמאות, כשחושבים על זה, אבל בשלב כלשהו כל כך נמאס לי לנסות בעצמי ולהיכשל פעם אחר פעם. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא את הקטע בשום מקום באינטרנט.
הצורך הזה להפעיל בו זמנית את השכל, השמיעה, הדימיון והרגש, להקשיב לעצמי ולמטרונום, לספור בלב וכמעט פיזית לחוש את המוזיקה - זה סוחט.
נכשלתי שוב ושוב. ובשלב כלשהו כבר לא רציתי לנגן בכלל.
היום התעוררתי בבוקר, ופחדתי להוציא את הכינור מהתיק. בכלל לא רציתי להתעסק עם זה. כל כך שונאת כשלונות.
הקטע המרגיז באמת זה שכשזמזמתי לעצמי את הקטע הצלחתי להישאר יפה בסינקופציה, אבל משום מה לא עלה בידי "להעביר את ההוראות" לכינור. ברגע שניסיתי לנגן את מה שזמזמתי - ואפילו תוך כדי זמזום - חרגתי שוב ושוב מהמקצב.
החלטתי להוריד את הקצב של המטרונום. לנגן ב andante - משהו כמו 70 ביטים לדקה. איטי בצורה מייסרת. לאט לאט התחלתי שוב. התעכבתי על תיבות בעייתיות במיוחד וניגנתי אותן שוב ושוב, בלופים אינסופיים.
זה לא היה פתאומי, ההצלחה. לא היו לי "הארות" כאלו ושום אסימון לא נפל.
זה היה תרגול ארוך ואיטי של שעות, עם המון התעכבויות וכשלונות ונגינה בלופים.
אבל ברגע שניגנתי את כל הקטע נכון בפעם הראשונה, כבר לא יכולתי לטעות. ניגנתי אותו עוד שלוש פעמים, כאשר בפעם האחרונה גם הקלטתי את זה, עם המטרונום מתקתק ברקע, כדי לא לשכוח איך מנגנים אף תיבה.
ועכשיו מדי פעם אני מקשיבה לזה, להקלטה המחורבנת הזאת, והכל כך נכונה ומדוייקת, והחיוך לא עוזב לי את הפנים.
עוד פסגה קטנטנה נכבשה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
