הרגשתי איך הכדור חודר ישירות לתוך הברך שלי. צנחתי על הרצפה והתקפלתי מכאבים. ליז זרקה את האקדח לרצפה ורצה אלי אך לפני

שהספיקה להגיע רקס תפס אותה בחוזקה ומשך אותה מחוץ לחדר. שמעתי אותה בקושי צועקת עליו ונאבקת להשתחרר מאחיזתו. המשכתי

למרר בבכי, מחזיקה את רגלי הכואבת כשכל ידי מכוסות בדם. העפתי מבט בטום שעדין שכב שם על הרצפה ושלולית של דם מסביבו, לא

יכולתי לדעת אם הוא מת או לא, אבל שיערתי שכן.

לפתע צילצול טלפון שנשמע מבעית בחלל החדר בקע מכיסו של טום. מאטיו שעמד שם והסתכל עלי נאנקת מכאבים, כאילו שנהנה מכך, הוציא

את הטלפון מכיסו של טום. "מי זה ביל?" שאל אותי לאחר שהסתכל במסך לראות מי מתקשר.

"אח שלו," אמרתי בקושי, הרגשתי את הכאבים בברך רק הולכים ומתחזקים, זה פשוט בלתי נסבל וזה גם לא נראה כאילו מאט הולך לעשות

משהו לגבי זה. הוא זרק את הטלפון שלא הפסיק לצלצל על הרצפה וירה בו. קפצתי מרוב בהלה והסתכלתי על מאטיו שחייך בטיפשות והכניס את

האקדח מתחת לחגורה שמאחורי גבו. "מה אתה מחייך?" שאלתי אותו בלחש והורדתי את מבטי ממנו אל הברך. התנשפתי בכבדות ואחזתי

בחוזקה את רגלי, כאילו מנסה לחפות על הכאב.

"מה קרה? אסור יותר לבן אדם לחייך?" שאל ברצינות והתכופף אלי, מניח את אצבעותיו על סנטרי ומרים את מבטי אליו.

"זה נראה לך כמו מצב שמתאים לחייך בו?" מילמלתי בעצבנות, מקמטת את מצחי. חיוכו רק התרחב והוא שיחרר את אצבעותיו, תוך כדי

קם מהרצפה ומתקדם אל הדלת. "אל תלכי לשום מקום, כן?" אמר וצחק צחוק גרוני שהצליח לעצבן אותי, ויצא מן החדר, לא שוכח לנעול את

הדלת אחריו. הרמתי את ראשי למעלה וצעקתי אל האוויר הכי חזק שיכולתי, מיד אחר כך פורצת בבכי. אחרי כמה דקות כאלה, התעלפתי.

_ _ _ _ _ _

"היא מתעוררת!" שמעתי צעקה בעודי פוקחת את עיניי בכאב. כשכבר יכולתי לראות בבירור, הבחנתי בניקול רוכנת מעלי ומבט מודאג על פניה.

הכאבים בברך עדיין לא חדלו, אך לא יחסתי לכך שום חשיבות. פתאום הרגשתי איך אני מתרוממת באוויר כששני בחורים סוחבים אותי על אלונקה

אל מחוץ לחדר. העפתי מבט אחורה וראיתי שטום כבר לא שוכב שם על הרצפה, חסר חיים. במהירות יצאנו מן הבניין ורוח קרירה נשבה על פני

גורמת לי לעצום את עיניי ולהיאנח בהקהלה שהתחלפה במהירות לייאוש. 'מה יהיה עם ליזי?' חלפה מחשבה זו בראשי, מנטרלת את כל הכאבים

הפיזיים שחשתי בגופי, ורק את הכאב הבלתי פוסק שצבט בליבי יכולתי להרגיש. מבעד להזיות שהציפו כל תא בגופי, באופן כואב ממש, הסתננו גם

רעשי הסירנות, שחלפו בחוץ. הנסיעה באמבולנס היתה ארוכה עד כדי כך שיכולתי להישבע שאנחנו נוסעים כבר שעות על גבי שעות. שתיקה

מעיקה ריחפה בכלל האוויר ורק נישמותיי הכבדות נשמעו ברקע. לפתע האמבולנס עצר בחריקת בלמים, מה שגרם לניקול ,שישבה לידי,

ליפול עלי. נכנסו אל בית החולים, חלפנו על פני המסדרון הארוך, אנשים התרוצצו שם בבכי קורע לב וצעקו את השמות של יקירהם לחלל האוויר

כאילו קיוו שמישהו באמת יענה להם.

הכניסו אותי לאחד החדרים והזריקו לי משהו לרגל, אחר כך נחת עלי שקט גדול, מפחיד ועם זאת מרגיע. שום דבר כבר לא הטריד אותי יותר,

אני חיכיתי לליזי וידעתי שהיא תגיע, חיה או מתה. מה שלא הצלחתי לתאר לעצמי היה שבאותם רגעים היא היתה גם זה וגם זה.

דפיקה חלשה נשמעה מבעד לדלת החדר שבו שהיתי, מיד אחר כך היא נפתחה וראשה של ניקול הציץ מהפתח הקטן.

"אני יכולה להיכנס?" שאלה בנימוס. הינהנתי לעברה בחצי חיוך והיא נכנסה לחדר כשהיא סוגרת את הדלת אחריה. "איך את מרגישה?"

שאלה אותי והתיישבה על הכיסא שניצב בסמוך למיטתי. שעות ארוכות שכבתי במיטה, אוחזת בחוזקה את צידי המיטה ובוהה באוויר.

"אני בסדר," אמרתי בקרירות והפנתי אליה את מבטי של הביע דבר. "אבל מה את עושה פה? איך הצלחת למצוא אותי בבניין ההוא? וטום,

למה הוא לא היה שם כשהתעוררתי?" התפרצתי עליה. עיניה של ניקול מלאו דמעות, "אני מצטערת." היה כל מה שהיא הוציאה מפיה.

"אני יודעת," פלטה לפתע. "אני יודעת הכל." אמרה והביטה בי בחוסר אונים.

"מה? מה בדיוק את יודעת?" שאלתי ומבט חשדני הופיע על פני.

"אני... אני סיפרתי לו הכל," מילמלה והחלה לזוז אחורה וקדימה על הכיסא, כשדמעות זהירות ממשיכות לזרום במורד לחייה.

"סיפרת מה, למי?" גווע קולי, כבר איבדתי לגמרי את הסבלנות.

"הכל!" צעקה, "סיפרתי לו הכל, על איימי..." היא פרצה בבכי וקברה את פניה בתוך ידיה שרעדו. לא הבנתי לאן בדיוק היא חותרת ומה היא

מנסה להגיד לי. הייתי כל כך צמאה לעוד מידע וליטפתי את ראשה של ניקול בעידוד, מנסה להרגיע אותה מפרץ הבכי.

"ניקול," מילמלתי והיא הרימה את מבטה אלי, מנגבת את דמעותיה. "את מכונה להסביר לי מה קורה כאן?" שאלתי ברוך והיא הינהנה לעברי.

הסתכלתי עליה בציפייה, מחכה שתפצה את פיה ותשפוך בפני את הכל, אולי ככה הכל יהיה לי יותר ברור.

"אז הכל התחיל לפני שנתיים," התחילה לומר והסתכלתי עליה בסקרנות, "אני כמובן לא ידעתי כלום אז, גיליתי הכל לפני כמה חודשים..."

[המשך נקודת מבט של קייט]

"אני רציתי לספר לך, באמת, אבל לא ידעתי מה לעשות." אמרה ניקול בקול בשבור והסתכלה עלי בעיניים מתחננות.

"וואו," אמרתי והסתכלתי על ניקול שהחלה לדמוע שוב. "זה בסדר ניקי, את לא צריכה לבכות בגלל זה. זה עבר." אמרתי בחיוך מעודד.

לא רציתי שהיא תתחיל שוב לפרוץ בבכי תמרורים, אני כל כך שונאת את זה שבוכים לידי, זה תמיד גורם לי להרגיש לא בנוח.

"רגע, ולמה בדיוק התכוונה כשאמרת שסיפרת לו הכל?" שאלתי אותה לאחר שנרגעה קצת.

"זוכרת את אותו יום בבריכה? כשאיימי, בלייר וסאם דיברו ביניהם? אני יודעת ששמעת הכל, ראיתי אותך." אמרה לפתע והסתכלה

עלי במבט נוקב. "אממ כן." עניתי לה וקימטתי את מצחי. "אז בטח כמו שכבר הבנת, איימי לא באמת חברה של ביל."

"אז סיפרתי לו, לביל, את האמת,"

"אני לא יודעת מה להגיד לך," חזרתי לבהות שוב באוויר, תוהה לעצמי. "ומה עם טום? לא סיפרת לי מה קרה עם טום?"

לא בדיוק הצלחתי להבין מה היא מנסה להגיד לי, אבל זה לא עניין אותי, המחשבות על ליזי לא עזבו אותי.

"בקיצור, ביל ואני נסענו אליכם ומצאנו אתכם שם ועכשיו אתם כאן..." אמרה והסתכלה עלי בפנים קפואות. "וליזי..." היא החלה לומר

ומיד השתתקה. הסטתי ממנה את מבטי, וגוש גדול של דמעות חנק את חזי והתקשיתי לנשום, ואז שמעתי אותה אומרת בקול מהוסס, "קייט."

החזרתי אליה מבט מטושטש, אבל קולי היה יציב כשאמרתי, "אני יודעת, ליזי מתה !"

לרגע השתרר שקט גדול בחדר, ואז ראיתי את פניה של ניקול מתעוותות במין סוג של צחקוק מטורף, "השתגעת?! מה פתאום? היא רק נפצעה

והיא נמצאת פה באחד החדרים, מחכה רק לך." הקלה ענקית התפשטה באיברי וריפתה את גופי בבת אחת. ואז פתאום ראינו את ביל נכנס לחדר,

הבעת פניו לא הותירה הרבה מקום לאופטימיות הזהירה שהחלה לפרוח ביני לבין ניקול.

"מנתחים אותו עכשיו," הוא הודיע ואחר כך נשען על הקיר שליד הדלת, כאילו מילא את תפקידו ועכשיו הוא יכול להתפרק. ניקול מיהרה אליו

בדאגה והוא חיבק אותה חזק בידו האחת, אבל עיניו שנחו עלי היו כבויות.