|
| 11/2010
לא היינו יושבים כל הלילה.
יש דברים שאני רוצה כבר זמן מה לדבר איתכם עליהם, אבל לא כל כך מצליח.
קצת בגלל שאנחנו לא נפגשים, קצת בגלל שכשכבר יש לי הזדמנות, אני לא מוצא את המילים כדי להתחיל.
הפעם הראשונה [והאחרונה בעצם] שהצלחתי להגיד מה בדיוק מפריע לי, היה אחרי אותו יום כשנפגשנו ארבעתינו.
אותו יום דמה לסימולציה של מה אני באמת מרגיש, וכנראה שברוח בה"ד 1 הצלחתי לעשות עליה משוב חם כשנשארנו אני סיון ועידו.
אמרתי דברים שלא נעים להגיד. ואמרתי דברים שלא נעים לשמוע. אמרתי דברים, שכשנאמרו בפעמים אחרות גמרו קשר כזה או אחר.
אבל את הדברים האלה אני מסוגל להגיד בגלל האמונה שלי, שלא משנה עד כמה היא עיוורת, ששום דבר לא יכול להפריד בינינו. כלום.
באותו יום הרגשתי ריחוק. ריחוק מרגיז כזה. שאני, עם האנשים שהכי חשובים לי, מרגיש מנותק. לא קשור.
את אותו הריחוק תירצתי עד עכשיו בסיבה שלא נפגשנו. והנה, נפגשנו. וההרגשה החמוצה הזו בוערת ומציקה.
ניסיתי לתרץ אותה בפעם השניה בלויאליות למערכת.
והנה, אני נכנס להשלמה.
ורואה אותך, אביחי, מצדיע לדגל, ומצדיע בהמנון, כשמאחורייך החניכים שלך, שהיו החיילים שלך חודש שלם.
כשאני מדבר על זה עם מישהי מזדמנת מהקורס, ומציפות אות דמעות אמיתיות של התרגשות.
אף פעם, אף אחד ואף אירוע, לא גרם לי לבכות מהתרגשות. זו הפעם הראשונה.
ורואה אותך, שי, שאיתי בבה"ד, באותו המסלול, אחרי הניתוק המסויים בבה"ד 1, ודרכי נפגשות באחרים, ומשום מה אף פעם לא בך.
כשהמפק"צית שלי מצליחה לראות אותי, שחקן מספר אחת באופטימיות, ושואלת אותי אם קרה משהו.
אף אדם בעולם.
לא שום חבר קרוב שהיה לי, ולעיתים אפילו לא קרובי משפחה,
מצליחים לעורר בי את אותם הרגשות שאתם מעוררים.
וזה מה שהופך את זה לכל כך קשה.
נעלמתם לי,
וזה מפחיד אותי.
| |
|  כינוי:
מה אני, ג'וק? בן: 33 MSN:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
