למה בעצם?
למה אמרתי לא, על הסף?
למה דחיתי את הרעיון?
במחשבה לקדימה, זה יצבט בלב,
יצבט במחשבה.
יצבט גם אחרי שייגמר.
אני לא אהיה חלק מדבר,
דבר שאולי עכשיו אני רוצה בו.
אז, לא חשבתי על זה...פסלתי במהירות.
עכשיו כשאני מהרהרת בזה,מבאס לי.
אבל, לא יודעת, יכול להיות שלקחתי החלטה מסיבה מסוימת.
אניווי,לא משנה. אמשיך לחיות.
היה היום כור גרעיני, לא קיבלתי תשובות על פצצות וכאלה,
דבר שמאוד מעניין אותי...האיש שהסביר דווקא התחמק אפילו.
בירוקרטיה זה דבר מפגר...למה קיימת בכלל.?
"תני לי יד תני לי מקום"- אכן כן...גם רגל אם צריך P: (מושפעת ברמות)
סגנון תפילה אנמי,חרישי,אקוטי במיקצת.
רוקד למקצב הבלוז,בוכה בלילה,
דמעות נופלות על כרית לא נוחה,
ראש נזרק על כסא אוטובוס,
צוואר דואב מתעוות לו אט אט.
וכל שנשאר זה להתכונן ללא נודע,
לחזור כל ערב על מנטרה מסוימת,
שלא נשארת בראש גם אחרי המון זמן.
והפינוקים הקטנים,אלה שנשארים בעור,
מזכירים הגיגים של יום חורפי,
כוויות הטיפות הקרות מנצנצות על הידיים,
אף מישחה לא יכולה להסיר,
זה היופי שבדבר, זו השמחה בהתגלמותה.
אתה עצמך,מצבת זיכרון, לאו דווקא מצבה,
אתה הינך המזכרת של החוויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
