אני לא יכולה לתאר במילים את התסכול העצום הזה שיושב אצלי.
תסכול על "מה לעזעזל אני לא עושה נכון?"
רוב הדברים שעשיתי אני לוקחת עליהם אחריות,אבל אני שואלת למה זה צריך להיות ככה?
למה דברים נגמרים בסופו של יום דווקא ככה?
חוסר אחריות ואיכפתיות לסובב אותי?
בסדר, מקובל עליי.
כל הכוונות שלי הן חיוביות,לא רציתי לפגוע,וכל פעם מחדש יוצא רע.
אני נוטה לחשוב שאני לומדת עם הזמן, עם כל טעות שאני עושה,איך לא לעשות אותה שוב.
אבל לפעמים זה נראה לי טמוא ומטומטם,דווקא בגלל שה"אני" שלי מרוצה.אני מרוצה.
אני פעלתי,אני צחקתי,אני צעקתי,אני לא עניתי,אני התקשרתי, אני לא אמרתי "די", אני התעלמתי,אני ואני ואני,
במובן מסוים אני מתוסכלת מעצמי,אבל גאה מצד שני,כי שום דבר שבעולם ולא לפחות גורמים חיצוניים ישכנעו אותי לוותר,
במלחמה הזאת ביני לבינם- אני אנצח,למרות הכול.
חוצמיזה שקשה לתאר במילים, קשה לי לדבר על זה, כי זה מהדברים האלה ששורטים כמו גרגירי חול בעיינים,מביא לידי בכי,
בכי ממורמר ומתוסכל.
ואחרי ככלות הקול והתמונה,אעשה משהו בשביל מישהו.הגיע הזמן.
ממחר יושבים הכי רחוק שאפשרXD אמא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
