8/2008
עכשיו הוא כבר אחד מהם
עם תרמיל על הגב יוצא מהבית.
בלי הרבה ציפיות ,
עם המון מחשבות .
התמימות והחוסר ידע מציפים אותו .
והוא ?
הוא רק רוצה לגדול .
לגדול ולהגיד שהוא יכול .
יכול לטפס על ההרים הכי גבוהים ,
וגם לנוח במקומות הכי מסוכנים .
יכול להתאמן עם רובה אמיתי,
וגם לקלוע למטרה ברגעים הקשים.
הוא עלה על האוטובוס עם חיוך ענקי .
רק מה שהוא לא ידע שמפה? אין דרך חזרה .
אלוהים שלי ,
עכשיו שהוא שם ,
שומר ומגן על המדינה ,
מגיע לו שמישהו ישמור גם עליו .
שמור לי עליו .
אני אוהבת אותו .
מגיע לו לחיות .
יש לו עוד כל כך הרבה לעבור .
כל החיים עוד לפניו .
שמור לי עליו .
וכמו שהוא הלך עם חיוך
ככה אני רוצה שהוא יחזור .
עכשיו הוא כבר אחד מהם.
____________________________________________________________________________
עכשיו ישלי 2 אחים חיילים .
עם כל הגאווה שבדבר ,
יש גם דאגה .
והרבה געגוע =/
רק היום הוא הלך וכבר אני מרגישה כמה הבית ריק בלעדיו .
____________________________________________________________________________
הקטע הכי מוזר בכל הסיפור הזה ,
שלא בכיתי .
בדרך כלל אני בוכה מכל שטות .
וכשהאח השני שלי התגייס בכיתי .
כנראה שמה שעברתי בתקופה האחרונה הקשיח אותי .
הפך אותי לחסרת רגשות עם לב מאבן .
טוב אין פלא .
אני לא יודעת למה עוד לא כתבתי את כל מה שהיה שם ,
כנראה אני עוד לא מספיק חזקה ,
לא מספיק חזקה כדי להוציא את הרגשות האמיתיים ,
לא מספיק חזקה כדי לפרוק באמת .
לא , זה עדיין לא נקלט .
אבל זה עוד יבוא .
וזה יהיה כואב , מאוד .
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
