*הוא והיא*

אריאל:"בוקר טוב אמא" היא הביטה בה וחייכה

חנה:"בוקר טוב" היא בחנה אותה "מה זה הבגדים האלה?" הוסיפה כאשר ראתה שאריאל לבושה במכנס וחולצה שלא שלה.

אריאל:"אה..אממ סתם של חברה"

חנה:"טוב..למה התקשרת אלי אתמול בארבע בבוקר?"

אריאל:"התקשרתי אלייך?!"

חנה:"כן.. 7 שיחות.."

אריאל:"כנראה זה נלחץ בטעות ב-4 חזרתי" היא שיקרה

חנה:"יש לך מזל שנרדמתי את יודעת שאני לא מרשה לך להסתובב עד שעות כאלה" היא 'נזפה' בה, אריאל חייכה אליה לאות הסכמה "טוב בואי לאכול" אמרה לה חנה ויצאה מהחדר.

עדי התעוררה בבוקר, היה לה קשה לפתוח את עיניה שהיו מלאות בדמעות יבשות,

היא הלכה לצחצח שיניים כאשר הצליחה לפתוח עיין אחת בקושי,

היא סיימה ויצאה לכיוון הסלון,

עדי:"אבא פה?!" היא לחשה לאמה שישבה בסלון שותה את הנס בהנאה.

ליעד (אמא של עדי):"לא.." היא נאנחה וסימנה לעדי שתבוא לשבת לידה

עדי:"איפה הוא?" שאלה עדי מתעלמת מבקשתה של אמה.

ליעד:"הוא אצל סבתא המטפלת בחופש והיום תורו לשמור עליה" אמרה תוך כדי שהניחה את ספל הקפה על שולחן הסלון וקמה לכיוונה של עדי.

עדי:"שלא יחזור.." היא השפילה את ראשה היה ניתן לשמוע בקולה את הכאב המהול בעצב.

ליעד:"אל תגידי ככה.." היא הייתה ממנה במרחק נגיעה, רוצה לחבק אותה אבל חוששת, היא הרימה את ראשה של עדי והביטה בענייה "ילדה שלי.." קולה היה מיואש היא לא ידעה מה לעשות

עדי:"אל תיגעי בי" היא הלכה לכיוון חדרה, נכנסת לחדר ונועלת אחריה את הדלת,

נשכבה על המיטה מצמידה את הכר לפני "אההה" היא צעקה לתוך הכר צעקה אילמת, שלא ישמעו.

רונה:"דין בוא ארוחת בוקר" צעקה לו מהקומה למטה.

דין:"אני בא" הוא ירד למטה למטבח "צריכה עזרה?"

רונה:"יפה שאתה שואל אחרי שהכל מוכן ילד נדיב שלי" היא אמרה לו בציניות ובזלזול

דין:"מה לא ידעתי שהכנת ארוחת בוקר" הוא חייך חיוך חשוף שיניים

רונה:"תירוצים, תירוצים.. לך תקרא לאחים שלך"

דין:"בשביל זה הורדת אותי למטה?! בשביל שאני יעלה לקרוא להם?" קולו היה מתנשא הוא עלה למעלה "דניאל בואו אוכלים" הוא פתח את דלת החדר של אחותו "אופס סליחה" אמר כשראה אותה ואת רון חבר שלה מתנשקים "פעם הבאה אני גם יכנס שאריאל תהיה" דניאל צעקה לו כתגובה והוא פשוט התעלם ותהה מאיפה היא יודעת על אריאל?.

הוא הלך לכיוון חדר השינה של אחיו הקטנים נטע ונועם והם לא היו שם הוא בדק בחדר המשחקים, "בואו אוכלים" הוא חייך והחזיק את ידה של נטע ונועם את היד השנייה של דין, הם ירדו למטה והחלו לאכול.

רונה:"קראת לדניאל?!"

דין:"כן היא עם רון" הוא חייך רונה גלגלה עניים.

רונה:"דניאל רדו אוכלים" היא צעקה אליהם

דין:"לא יכולת לצעוק במקום לתת לי לעלות ולרדת?!" הוא נאנח

רונה:"לא, אני אוהבת להתעלל בך" היא ענתה לו בכעס והוסיפה "מה? איפה החברה שלך?!" שאלה בזלזול

דין:"לחברה שלי יש שם קוראים לה אריאל, והיא הייתה צריכה ללכת הביתה" הוא כעס, הוא לא הבין את הגישה שלה.

רונה:"אתה יודע שאני לא מסכימה לחזור ב-5"

דניאל:"באנו.." היא חייכה אליהם, דניאל הייתה ילדה מיוחדת,היה לה יופי מיוחד,

שערה היה שחור ועיניה כחולות, שפתיה היו מסורטטות היא הייתה כבובה ממש.

היא תמיד הייתה מחייכת ונחמדה לכולם- חוץ מלדין, אבל עם כל זאת היא הייתה דואגת לו, תמיד הייתה מתעניינת עם מי הוא מסתובב, שהוא לא עושה שטויות.

רונה:"נדון על זה אח"כ" היא הביטה בדין והוא שתק.

נטע:"איפה אבא?" שאלה אחותו הקטנה של דין אמו הביטה בה בעצב וענתה לה "אבא לא בא"

נטע:"אני מתגעגעת אליו" היא השפילה את ראשה, עצב של ילדה קטנה שלא ראתה את אבא חודש.

דין:"די כבר נטע הוא גם לא יבוא אבא שלך פ..." אמו הביטה בו בכעס וקטעה את דבריו "טוב דיי לשטויות נטע, אבא בעבודה והוא יחזור" היא נשקה לה על הלחי והוסיפה "בואו נתחיל לאכול" הם התחילו לאכול...

נועם:"אמא, תגידי לאבא שיקנה לי הרבה מתנות מהטיול של העבודה טוב?!" הייתה שתיקה והוא הוסיף "אני רוצה מכונית, משאית ורוב..."

דין:"דיי כבר נמאס לי" הוא התפרץ וקם משולחן האוכל לחדרו

רונה:"טוב נועם אני יגיד לו" היא חייכה אליו, וקמה משולחן האוכל לכיוון חדרו של דין.

אור התעורר בערך בשעה אחת עשרה ועדיין היה עייף,האמת שהוא כמעט ולא הצליח להירדם, כל הלילה הוא חשב על עדי, מה קרה לה?!

הוא שלח לה הודעה 'בוקר טוב יפהשלי, אני מקווה שאת בסדר דברי איתי, אור'.

הוא הניח את הפלאפון על השולחן ויצא לסלון הבית שהיה ריק על השולחן הייתה מונחת מעטפה, הוא פתח את המעטפה וקרא את המכתב

"אור...."

אריאל סיימה לאכול והלכה למחשב,

היא שלחה לעדי הודעה אבל עדי לא ענתה לה,

היא גלשה לה באינטרנט,

טלפון הבית צלצל היא ענתה מהמכשיר האלחוטי שהיה בחדרה

אריאל:"הלו?"

...:"אריאל?! נסיכה שלי" נשמע קול, מוכר אך לא מזוהה

אריאל:"מ..מי זה?"

...:"את לא זוכרת אותי?" ענה הקול המוכר והשלו

אריאל:"מ..י אתה?!" היא שאלה והחלה לפחד קצת

....:"אז היית רק בת שש, אתמול ראיתי אותך אז מה יש לך חבר? נסיכה של א..." היא ניתקה את הפלאפון וזרקה אותו על המיטה

היא חשבה על לספר לאמה אבל החליטה שלא, זה בטח סתם ילד שעובד עליה,

היא מהרה להוציא את המחשבה מהראש והתקשרה לעדי.

עדי ישבה על המיטה שלה, בוכה, בוכה בשקט,

היא רק פחדה שמישהו ישמע,

זה לא שלמישהו יהיה אכפת,

זה לא שמישהו יעזור לה ויתעניין,

זה פשוט שאם ישמעו, יכעסו ואם יכעסו, יכאב לה יותר נכון אם אבא ישמע.

היא שמה את ראשה בין רגליה תוהה למה,

למה דווקא היא?! למה דווקא לה?!

הפלאפון שלה צלצל על הצג הופיע אריאל –כמה שאני זקוקה לך- היא חשבה אבל החליטה שלא לענות, לאחר מספר דקות נשלחה לה הודעה מאור,

'בוקר טוב יפהשלי, אני מקווה שאת בסדר דברי איתי, אור' היא החזירה לו הודעה 'שונאת אותך טמבל' אחרי מספר שניות היא הצטערה ששלחה לו את ההודעה.

דין נכנס לחדרו וטרק אחריו את הדלת, לאחר כמה שניות

נשמעו דפיקות בדלת  "מה?" הוא שאל קולו היה כועס, "דין אני נכנסת" היא דיברה בקול רגוע וניסתה להבין את הכעס שלו,

דלת החדר נפתחה, דין ישב על כיסא המחשב, נכנס לאתרי חיפוש, סתם עושה את עצמו כאילו הוא עסוק, פשוט בשביל להתעלם מאמו.

רונה:"דין, תקשיב זה הכל טעות אנשים סתם מסיקים מסקנות ללא עובדות!"

דין:"מה טעות?! זה היה במזוודה שלו אמא, הוא החזיק את המזוודה, היו שמה הבגדים שלו, הכל" הוא הביט בעיני אמו מנסה להוכיח לה שהעובדות על פני השטח ושלא תחפש פריצה לתקווה. "מה כל זה שווה?" הוא שאל והביט בה ובחדרו ממחיש את גודל הבית ואת הדברים שבו "זה פשוט כסף מלוכלך", הוא אמר ויצא מהחדר.

'היי זאת עדי, לא עניתי.. אולי סוננתם  בכל מקרה אתם מוזמנים להשאיר הודעה, ביי חברים' המענה הקולי נשמע מהקו השני -מוזר שהיא לא ענתה- חשבה אריאל והניחה את מכשיר הפלאפון על שולחן המחשב, היא התחברה לאיסיקיו בדקה מי מחובר, היא שלחה לדין הודעה וגם לעדי, הם לא ענו, היא שינתה אווי.

"6.11

פהJ

החיים יפים מאושרתת:P

4 ימים יום הולדת..D:

עדידוש דברי איתי:-*

דין אתה החיים שלי3>>"

היא גלשה באינטרנט אחרי עשר דקות בערך נשלחה לה הודעה "נשלחה הודעה ממשתמש שאינו ברשימת אנשי הקשר" היא קראה את ההודעה

רותם:"אריאל תאשרי מאמי זאת רותם מהבצפר"  היא תהתה לרגע איזה רותם היא מכירה ואז נזכרה ברותם האקסית של דין לא היה להן דיבור בקושי 'שלום,שלום'

היא אישרה אותה ורותם שלחה לה הודעה

רותם:"מה קורה מאמי?"

אריאל:"הכל טוב מותק מאיתך?"

רותם:"הכל דבש"

רותם הוסיפה את אריאל לאייסיקיו –עכשיו זה הזמן לנקמה- היא חשבה לעצמה בעודה שולחת לה הודעה שתאשר אותה, היא הביטה בתמונות במחשב שלה וחייכה חיוך רחב, "זה לא אישי נגדך, אבל אני נקמנית" היא מלמלה לעצמה וחייכה חיוך שטני.

עדי התקשרה לאריאל אבל אריאל לא ענתה לה,

היא רק בכתה ובכתה, לפתע דלת חדרה נפתחה,

...:"אל תבכי" נשמע הקול שהיא מיד זיהתה, קול שהעביר בה פחד וצמרמורות,

באותו הרגע עברו בה כל הזיכרונות משהייתה קטנה, הטובים כל הפעמים שהוא נשק לה והגן עליה, כל הפעמים האלו היו בפומבי שהיו עוד אנשים,מיד אח"כ עלה בה כל הכאב והסבל, היא נזכרה בכל הפעמים שסבלה ממנו, היא נזכרה שהייתה איתו בבית והוא היה עייף ומה בסך הכל היא רצתה רק חיבוק זה כל מה שרצתה הילדה הקטנה של אבא.

...:"אז איך הכתף?" שאל אותו קול...

דין נעל את נעלי הנייק שוקס החדשות שלו, "אני יוצא" הוא צעק ויצא לא חיכה לתגובה של מישהו. הוא ירד במדרגות ועלה וירד ועלה ככה כמה פעמים, לאחר מכן הוא יצא החוצה והחל לרוץ פשוט לרוץ ללא יעד או מטרה, הוא פשוט היה צריך לנקות את הראש,

הוא חשב על אריאל, על אבא שלו, על האחים שלו, וגם על אמו על איך היא יכולה להיות כל כך נאיבית?!

הוא רץ ורץ ורץ, הוא התעייף והאט את קצב הריצה שלו הוא לא הפסיק לרוץ הוא שנא את הצביעות הזו של אנשים, הוא לא הביט לצדדים רק רץ ישר ליעד לא ידוע עד ש...

זהו3>>

מקווה שאהבתם3>

ואני ממש ממש ממש מצטערת על כל היבושים:|

זה חופש, והוא רק בהתחלה ובדר"כ בתחילת החופש ישלי יותר דברים לעשות,

נגיד, לסדר את הספרים פשוט אני צריכה את הספרים לשנה הבאה (בבצפר שאני לומדת בו משאילים ספרים כל שנה ובסוף שנה מחזירים אותם ומקבלים חדשים..)

אז לא הייתי ביום של ההחזרה אז הייתי צריכה להחזיר ולקחת ולסדר את זה..

זה לחץ...=]

אני מקווה שתאהבו את הפרק ואני ממש מודה לכם על כל התגובותת=]]

3>>

אגב,

מעל 100 תגובות...

ועברנו את ה-2000 כניסות D:

תודהה

ואשמח לתגובות:)):P

3>>>

+*+לולה+*+